מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא מרים, וביומיום קוראים לי מירי.

נולדתי ב10.10.1946 בשם מהין, בעיר בירתה של פרס, טהרן וגרתי שם עם משפחתי עד גיל 5.

בשנת 1952, כשהייתי בת חמש, עליתי עם הוריי, מרגלית ויוחנן, ושתי אחיותיי רחל ושולה לארץ.

עלינו בעקבות עליית אחי, יוסף, שעלה בשנת 1951, והשתייך לתנועת "החלוץ" –  תנועה ציונית של צעירים שהוכשרו לשרת בצבא הגנה לישראל ועלו כחיילים.

שתי אחיותיי ואחי האחרים, אורה, אֵקְרַם וחביב, הנשואים, נשארו בטהרן ועלו לארץ יותר מאוחר, רק בשנות השישים והשבעים.

 

מסלולנו מפרס לישראל היה ארוך ורב קשיים ובעיות בדרך. יצאנו מהעיר טהרן ונסענו באוטובוס וברכבת לעיר נמל בטורקיה. משם עלינו על אניית משא דרך טורקיה לישראל. בדרכנו, האנייה התמלאה במים והייתה סכנה ממשית שהאנייה תטבע על כל נוסעיה, אך לבסוף הגענו בבטחה לנמל חיפה.

הייתי אז ילדה קטנה מאוד והאמת שאני לא זוכרת את הסיפור בעצמי, אלא ממה שסיפרו לי. אני בטוחה בכך שכאשר האנייה הייתה על סף טביעה, ששרר המון פחד בקרבי, בקרב משפחתי ואצל כל הנוסעים האחרים כי לא ידענו מה יעלה בגורלנו ומי יציל אותנו. יודעת גם שכאשר הגענו לנמל חיפה, לארץ ישראל, הייתה התרגשות גדולה מאוד. אני ומשפחתי היינו ציונים והגענו לכאן בזכות אחי הגדול ובעצם בכל הסיפור הרגשתי שמחה ואושר על כך שהגעתי לארץ המובטחת,

 

כשהגענו, לקחו אותנו במשאית למעברת אוהלים בשם "שער העלייה" שם חיינו כמה חודשים. אני זוכרת שהיו שם תנאי מחייה קשים בגלל הגשמים שחדרו לאוהלים. אחרי שעזבנו את המעברה, עברנו למושב דבורייה, שנמצא למרגלות הר תבור ובגלל שהיינו משפחה ציונית וחלומו בגדול של אבי היה לגור בירושלים, עברנו לירושלים וגרנו שם בשכונת הבוכרים.

הבית בו גרנו, שם בעצם הייתה רוב ילדותי, היה בנוי מאבן, לא כמו הבתים היום. כשהייתי בת 16 עברנו משכונת הבוכרים לשכונה חדשה שנקראת קריית מנחם. היינו משפחה דתית ולמדתי בבית ספר יסודי חילוני לבנות ובתיכון למדתי בבית צעירות מזרחי, שהיה גם בית ספר לבנות אך הוא היה גם דתי. את אורח החיים הדתי שמרתי עד לגיל 18.

 

עם גיוסי עזיבתי את הדת בעקבות מותה של אחותי אקרם, שהייתה רק בת 32 במותה, והשאירה אחריה בעל וחמישה ילדים. בצבא הייתי מורה חיילת ובמסגרת תפקידי לימדתי מבוגרים במושבים ליד אשקלון וקריית גת. סיפורי הוא עוד ארוך, ובקצרה אוסיף שאחרי הצבא עבדתי כפקידה בכל מיני משרדים עד שפגשתי את מי שיהיה בעלי לעתיד, אוסיר. עברנו לגור באשדוד ושם נולדו לנו בת ושני בנים מקסימים. את העבודות הפקידותית עזבתי ועבדתי עם אוסיר הכנו מוצרים העשויים מעור ומכרנו אותם. אוסיר המשיך עם המכירה אבל אני עברתי לעבודה אחרת –  לנהל את אגף התרבות במתנ"ס בית לברון.

 

בעבר נקראו יהודי איראן יהודי פרס שכן בעבר הייתה איראן לב האימפריה הפרסית, אשר ראשיתה במאה השמינית לפנה"ס בגלות בני ישראל בח'וראסאן. תולדות יהודי פרס נמשכות על פני רצף בלתי פוסק של 2500 שנה. נכון לשנת 2005, הקהילה היהודית באיראן היא הגדולה ביותר. סבתא הייתה כחלק מיהדות פרס. באותה תקופה, שלפני המהפכה באיראן בשנת 1979, לא הייתה אנטישמיות כלל בפרס ובאזור בו היא חיה. כאמור, היא לא זוכרת משם פרטים מדויקים אך אומרת שהיה לה טוב בפרס והיהודים והמוסלמים היו ביחסים הרבה יותר טובים מהיחסים כיום. בנוסף לכך, באותם הזמנים חיו בפרס המון יהודים שכולם היו דתיים. למרות זאת, בכדי לכבד את שכניהם המוסלמים שהיו בקרבתם, שהיו שכניהם, הנשים לבשו מחוץ לביתם בגד הקרוי צ'אדור. זהו היה הבגד המסורתי של הנשים המוסלמיות.

 

 

צ'דור

יהדות פרס– יהדות איראן (או קהילת יהודי פרס) היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה – קהילה יהודית מזרחית בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודי פרס ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית. 

 

תשע"ו   2016