מאגר סיפורי מורשת

דניאלה שאול נולדה וגדלה בקיבוץ בשם מעיין צבי שנימצא בכרמל הדרומי ב-20.8.1946. ההורים של דניאלה באו לישראל מגרמניה.

דניאלה גדלה בלינה משותפת, בה הילדים גדלים בבתי ילדים, ישנים בהם עם ילדים אחרים וגם אוכלים איתם; לכל בית ילדים יש מטפלת שהיא לא אמא שלהם. בכל יום בשעה 4 אחרי הצהריים הילדים הולכים לבקר את ההורים שלהם שגרים בדירה מאד קטנה שקוראים לה "חדר". הילדים משחקים עם ההורים ואוכלים איתם בחדר האוכל של הקיבוץ. ההורים הולכים עם הילדים לבית הילדים בשעה 8 בערב ומשכיבים אותם לישון. בלילה שומרים עליהם שומרי הלילה של הקיבוץ.

דניאלה: "וככה אנחנו הילדים כמעט אף פעם לא הינו ישנים אצל ההורים. רק כשהינו חולים ישנו אצל ההורים".

לא היה חסר לילדים להיות עם ההורים מכיוון שהם לא ידעו מה זה להיות עם הורים. אחריי כיבוי האורות הילדים היו אוהבים להתרוצץ בקיבוץ עם פיג'מות ולהפריע למבוגרים.

דניאלה: "גרתי בכרמל וגם לא רחוק מהים ואהבנו אני והילדים ללכת לכרמל ולים ולברוח משעורים ולהיות בטבע כל הזמן.

בנוסף לזה שהשתוללנו הייתה גם עבודה, מכתה ד' עבדנו בקיבוץ לפי הגילים – ברמות שונות.

"יש לי אחות גדולה ואח קטן ואני הייתי הילדה האמצעית. הדבר המיוחד שהיה במשפחתי היה שהילדים לימדו את ההורים עברית. החברים של הקיבוץ הגיעו מגרמניה ולא ידעו עברית אבל לא רצו לדבר עם הילדים בשפה של הצורר שהשמיד את משפחותיהם. לכן הביאו גננות ומורות צבריות, הן לימדו את הילדים עברית והילדים לימדו את ההורים את השפה של ארץ ישראל; לא רק את השפה, גם את השירים והמנהגים של החגים, כי היינו קיבוץ חילוני ולהורים לא היה כל כך קשר לדת ולתרבות הישראלית.

ההורים שלי היו אנשים משכילים, אבי היה בוגר גימנסיה כלכלית בברלין, לכן הוא לא עבד בחקלאות כמו כל חברי הקיבוץ, אלא עבד בתל אביב והקים ארגונים כספיים ורק בסופי שבוע ראינו אותו. אמא שלי למדה עיצוב במחזור הראשון של "שנקר" בית הספר לעיצוב בגדים ואופנה ותפרה את בגדי הילדים של הקיבוץ.

עד כתה ח' למדנו בכתות קטנות בקיבוץ, מכתה ט' למדנו בבית הספר התיכון החקלאי כפר גלים, שהיה גם בית הספר האזורי של הישובים במועצה אזורית חוף הכרמל.

אני הייתי התלמידה המצטיינת בבית הספר במתמטיקה וציור וכולם חשבו שאלך ללמוד מתמטיקה בטכניון אחרי הלימודים. אבל אני העדפתי ללכת ללמוד להיות מורה לאמנות בסמינר אורנים, והלימודים היו שם נפלאים. אחרי זה לימדתי וגם למדתי בבית ספר גבוה לציור וגם לימדתי מבוגרים.

יום אחד כתבתי משהו לא חשוב ועורכת עיתון ראתה את זה ואמרה לי שאני צריכה להפסיק עם האמנות ולעבור לעיתונות כי אני עיתונאית מלידה. לא רציתי, אבל היא שכנעה אותי ועברתי לעבוד אתה ביחד, כסגנית שלה. אחר כך עורכת נוספת הכירה אותי ושכנעה אותי לכתוב בעיתון ארצי בשם "דבר" וכך עברתי לעיתונות, מקצוע שאני אוהבת ביותר.

בשנת 1980 התחתנתי עם ניסים ועברנו לקיבוץ יהל בערבה וגם שם הייתי עיתונאית ושם נולדה מיכלי. לא אהבתי לחיות שם וביקשתי לעבור לצפון. חיפשנו עבודה ואז הציעו לי לבוא להיות עיתונאית בגולן ושמחתי. אמרו לי שאני יכולה לבחור לגור בכל ישוב בגולן, ובחרתי בקצרין! הגענו הנה באוקטובר 1982 ואני התחלתי להיות עורכת של "ארץ הגולן", העיתון היחיד בגולן אז, החלפתי את רמונה בר לב, שהייתה העורכת הראשונה וגם עבדתי כעיתונאית של עיתון ארצי. ניסים בעלי התקבל לעבודה במועצה המקומית קצרין, כמנהל שרותים עירוניים ונולדו לנו עוד שני ילדים – מוריה ועובד. הייתה לנו פרנסה, אבל גם הסכמנו לעבוד בכל עבודה שיציעו לנו.

שהדברים החשובים בחיים הם סקרנות – לספרים, לטבע, לאנשים, לכתיבה, למוזיקה, לשמוע קונצרטים, לטיל בכל מקום בארץ, לאהוב את השירים של ארץ ישראל, להסתפק במועט, לא ללכת אחרי מותגים ולא לקנא במי שיש לו בית יותר גדול. כמו שאני גדלתי – מכתה ד' צריך לעבוד, גם בהתנדבות. כולם התחילו לעבוד בתשלום מגיל 13 ועד היום. ועוד דבר – ששיעורי הבית שלהם הם הבעיה שלהם, לא של ההורים. לכן אני לא בודקת, למרות שאני מורה. והם הצליחו מאד בבית הספר!

שנתיים ראשונות שלנו בקצרין

הרבה אנשים גרו בשיכונים בבתי הקומות של גמלא ונווה, קצרין הייתה קטנה, בסך הכל בת 5, כולם הכירו את כולם ואף אחד לא נעל דלתות וחלונות בבית. הילדים היו מגיעים מבית הספר, אנחנו בעבודה והם היו עוברים מדירה לדירה, אוכלים בכל מקום ומשחקים ביחד עד שההורים הגיעו. הם ידעו מתי ההורים מגיעים והרבה פעמים השאירו פתקים שנדע איפה הם. כולם דאגו לכולם, אנשים כל הזמן התחלקו באוכל, בטלפון, במכוניות, עזרו מאד אחד לשני. כשמישהו היה חולה – דאגו לו. הביאו אוכל ועזרה ועד היום זה קיים.

בשנת 1991 מדינת ישראל, וראש הממשלה שלה יצחק רבין, התחילו לנסות לעשות הסכם שלום עם סוריה, ואמרו שאם יהיה שלום כל תושבי הגולן צריכים לעזוב את הישובים שלהם ולפנות את הגולן. מכיוון שאני עסקתי בגרפיקה ביקשו שאני אעבור לעבוד בועד ישובי הגולן, ליד ראש הועד אלי מלכה, ובמשך כ-10 שנים עשיתי את כל העיצוב של המאבק על הגולן, יחד עם רמונה בר לב. בצילום: הסטיקר הראשון והסטיקר האחרון שעיצבתי במאבק על הגולן.

.

שנה לפני זה, בשנת 1990 ביקשו ממני להיות עם הצוות הראשון של המורים במרכז למחוננים במכללת תל חי ולהקים את המרכז. מאז ועד היום אני מלמדת שם, חטיבת ביניים במקצועות: עברית, תקשורת וכתיבה וחקר אקדמיים. אני חושבת שבחיים שלי היו כמה דברים חשובים במיוחד: לידת הילדים שלי, המעבר לגולן והחיים בו עם הקהילה הנהדרת שיש כאן, העבודה בעיתון, ההשתתפות במאבק על הגולן והעבודה עם ילדים מחוננים.

לינה משותפת

בלינה משותפת, בה הילדים גדלים בבתי ילדים, ישנים בהם עם ילדים אחרים וגם אוכלים איתם; לכל בית ילדים יש מטפלת שהיא לא אמא שלהם. בכל יום בשעה 4 אחרי הצהריים הילדים הולכים לבקר את ההורים שלהם שגרים בדירה מאד קטנה שקוראים לה "חדר". הילדים משחקים עם ההורים ואוכלים איתם בחדר האוכל של הקיבוץ. ההורים הולכים עם הילדים לבית הילדים בשעה 8 בערב ומשכיבים אותם לישון. בלילה שומרים עליהם שומרי הלילה של הקיבוץ.

הזוית האישית

דניאלה: אהבתי מאד את הפעילות עם נעה. הכרתי נערה נפלאה, זכות גדולה להיות אתה ובתוך המיזם החשוב הזה. תענוג.

נעה: אני נהנתי מאוד עם דניאלה למדתי הרבה מאוד איתה ועליה ולא ידעתי שזה היה כל כך כיף.