מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטורקיה בשנת 1946.עם הכרזת המדינה ב 1948 יהודי טורקיה התארגנו  לעלות ארצה.

אחותי דינה ואנוכי זהבה ג'ויה. את חבלי הקליטה איני זוכרת, הייתי צעירה מדי, אך זיכרונות ילדות כן.

 

המעברה שגרנו הייתה ביפו. כיום במקום שהמעברה עמדה יש שביל בין בתים.  זו הייתה מעברת פחונים. ומדוע מעברת פחונים? כיון שבן גוריון, שהיה אז ראש ממשלה,  קנה מהאנגלים לפני צאתם את הארץ את ההאנגרים שהיו בשימושם. את ההאנגרים הללו פירקו ובנו בתים לעולים חדשים. הבתים היו בני חדר אחד בנויים מפח גלי. לא היה מטבח ולא שירותים.  אבל היה מטבח שכונתי ושירותים שכונתיים.

 

בתור ילדה פחדתי בלילה לצאת לשירותים אז היינו משתמשים "בסירי לילה", כך קראו לזה.

גם המקלחות היו  שכונתיות ובחורף לא התקלחנו רק אימא הייתה מנגבת אותנו עם מטלית בבית והיינו מחליפים בגדים חמים ומחממים עם תנור נפט. מוכר נפט היה עובר עם עגלה וסוס, וממנו היינו קונים נפט לתנור. כמו כן, היינו משתמשים באששיות לתאורה.

אם הגג היה עף מהרוח או מהגשם היו מסייעים למשפחה שנפגעה  ומארחים אותה. תמיד היו מתארגנים מספר אנשים לחבר את הגג עם חבלים כדי לתקן את הפחון. בקיץ החום היה בלתי נסבל, היינו מקררים את הבית עם צינור מים. היה מין מקרר עם  קרח , מדי יום הייתה עוברת  מכונית עם קרח למכירה והמוכר היה מכריז "קרח קרח" הינו קונים ממנו מדי יום קרח.

 

חיינו כל השכנים כמו משפחה. בקיץ הילדים היו מתרוצצים בין הצריפים יחפים, לבושים במכנס קצר וחולצה קצרה. בערבים היינו מתכנסים אצל אחד השכנים, יושבים אחד על כיסא ואחד על פח הפוך ואחד על אבן, ומספרים סיפורים על החיים בטורקיה. השפה שדיברו היא ספניולית וגם טורקית. הוריי רוב הזמן דיברו בלדינו (ספניולית).

 

יש לציין  שבמעברה ביפו היו לנו שכנים ערבים וחיינו בשכנות טובה איתם תשע שנים. חיינו במעברה היו קשים, היה מחסור בתזונה ולא פעם קמתי באמצע הלילה רעבה. אמי הייתה מכינה לי פרוסת לחם עם מרגרינה ועל זה סוכר.  בתקופה קשה זו היו גם מחלות . למדינה לא היה חיסונים לכן ילדים רבים נפגעו בשיתוק ילדים (פוליו) ושחפת. היה מחסור בתרופות ומחסור בבתי חולים ומרפאות.

 

עם השנים נבנו בתים משופצים שנקראו "שיכונים" שנועדו למפוני מעברת הסחנה בגבול בת ים – שדרות ירושלים

– יפו . לאחר  תשע שנים במעברה עברנו בשמחה רבה לבית משותף. לאט לאט פירקו את המעברה.

 

אני למדתי בבית ספר בגבעת עליה ביפו, לא רחוק מהבית. המבנה קיים עד היום, זה מבנה צבא. המשכתי בבית ספר יונה הנביא ובגיל שבע עשרה התחתנתי עם בחור שהתגייס למשמר הגבול. את שנותינו הראשונות  חיינו בעמק לטרון במושב משמר איילון שהיה באותם ימים,  לפני מלחמת ששת הימים, גבול ירדני.

בילדותי אני זוכרת, בית כנסת קטן שליכד את רוב האנשים במעברה. היו שני בתי כנסת אחד –  ליהודי צפון אפריקה ושני ליהודי הבלקן. אבי היה מאוד דומיננטי בקהילה. אבי היה שליח ציבור בתפילות, הוא היה אדם שמכבדים ושדאג לכל צרכי בית הכנסת. הוא היה היה גבאי ודאג לחתני בר המצווה ודאג להקים חופה וקידושין לזוגות הקהילה. כל הטקסים נעשו כמובן בבית הכנסת.

בחגים אבי היה דואג לחלק לנזקקים מצרכי מזון. אני זוכרת שפעם לקח אותי אבא וחילקתי איתו חבילות מזון.

הנתינה של אבי הייתה לשם שמיים וזה בא לידי ביטוי גם באבלות.

 

אחד החגים הכי מרשימים היה חג שמחה תורה. כל תושבי המעברה חגגו, בתי הכנסת הוציאו ספרי תורה בתהלוכה, בשירה, בריקודים ובתפילה וכל זה בשעות הבוקר. בערב היה בלתי אפשרי לקיים את החג כיון שלא הייתה תאורה ברחובות.

 

עם השקיעה אנשים היו בבתים ולא ניתן היה להסתובב בחוץ. היה חושך ואני מאוד פחדתי, גם ילדם אחרים הרגישו כמוני בחושך ונשארו בבית .