מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפולין .אני כיום בת 73.כשפרצה המלחמה הייתי בת 4 .

התחילו שמועות שהגרמנים מתקרבים לעיירה.העיירה שמה וולודבה הייתה באזור הנהר בוג בפולין.

המעבר מפולין לבלורוס

–אמא,אבא ,סבתא(אמא של אבא),דודים,דודות החליטו לעזוב את העיירה שלנו ולעבור את הגבול לכיוון רוסיה.בדרך,החליטה סבתא שלי עם עוד בני דודים ודודים לחזור לפולין .הם לא רצו להאמין שקורה משהו ,שהגרמנים מתקרבים.

אבא שלי ואחותו החליטו לא לוותר ,המשכנו עד בלורוס(רוסיה הלבנה)שם,נקלטנו.אבי היה נגר ,נתנו לו עבודה,שיכנו אותנו בדירה ,שם היינו כ-3 שנים .

באיזשהו שלב,החליטו הבלרוסים ברוסיה הלבנה לגייס את כל הגברים ,כך גויס גם אבי.מידי פעם היה בא לחופש,לבקר.

שוב עוברים

יום בהיר אחד,הודיעו לנו השלטונות שאנחנו צריכים לעזוב את המקום כי הצבא הנאצי מתקרב.שוב,אספנו את עצמנו ויצאנו ,אמא שלי עם 6 ילדים-אח בן 14,אח בן 12,עוד 2 אחים צעירים אני הייתי בת 8 ועוד אח קטן בן שנה וחצי).אמרו לנו להגיע לטרמינל של תחנת הרכבת.שם,נשארנו יום ולילה.

למחרת,הופיע אבא שלנו מהצבא ,נתנו לו חופשה בת 24 שעות,כדי שיוכל ללוות אותנו לרכבת.אבא שלנו בא לאולם ההמתנה של הרכבת ,המתנו שם כולנו אמא והילדים ,נצמדנו לאיזה קיר וחיכינו שהרכבת תגיע.

פתאום,נשמעה אזעקה ,אמרו ברמקולים להשתדל לעלות על הרכבת במהירות האפשרית כי הגרמנים מתקרבים.באותו רגע הופיע מטוס גרמני ,נצמדנו לקיר ואבא שלנו עטף אותנו עם שתי הידיים וחיכינו עד שהייתה הפוגה ואז,כולנו רצנו לכיוון הרכבת.זאת הייתה רכבת בלי ספסלים,היינו צריכים לעלות לקרונות במהירות.לאבא שלנו אסור היה לעלות ,הוא ליווה אותנו עד לקרון וחיכה שנעלה,הוא חזר לצבא.

הקומקומון הכחול

היינו בקרון והרכבת התחילה לנסוע,בגלל הסכנה מההפצצות הרכבת נסעה 24 שעות בלי לעצור.אחרי 24 שעות הרכבת עצרה בשום מקום,שטח פתוח,הכניסו לנו לחם בכמויות עצומות .לגבי-מים-אמרו לנו שיש בחוץ ברז וכל מי שיש לו כלי שירוץ עד הברז ויקח מים.לנו לא היו כלים,לאימי היה רק קומקומון קטן כחול.היא שלחה את אחי הגדול בן ה-14 –מוטל'ה (מרדכי בארץ).

מוטל'ה הספיק להגיע לברז הרכבת התחילה בנסיעה.כשהוא ראה את הרכבת נוסעת,הוא רץ עם הקומקומון בחזרה ,כל מי שהיה על הרכבת ניסה לעזור לו לעלות.

אמי כשראתה את מה שקרה לא רצתה לחיות ואמרה שהיא תזרוק את עצמה מהקרון.אבל,בנתיים מוטל'ה הצליח להגיע לקרון האחרון ברכבת אנשים חברו למעין שרשרת והעלוהו למעלה.אחי שידע שאימי לבטח דואגת ביקש מאנשים שיחזיקו אותו ומהחלון טילטל את הקומקומון כך אימי ראתה אותו וידעה שבנה ניצל.

החיים בכפר שמעבר לוולגה

נסענו עוד 24 שעות עד לתחנת הרכבת ברוסיה עצמה (לא ברוסיה הלבנה).הורידו אותנו מהרכבת ושלחו כל משפחה לכל מיני מקומות באיזור. אותנו שלחו לכפר שמעבר לוולגה .

כך חיינו תקופה ארוכה עד שאמא החליטה להשאיר את כולם לבד והלכה לעבוד עם כל הכפריות בשדה,לאסוף אפונה,תירס,מה שהכפריים גידלו.

באותה התקופה כשהגיע החורף,היה קר.בבקתה היה תנור מברזל וארובה של פח.על יד התנור היה משהו כמו טבון.אמא הייתה הולכת לעבודה וחוזרת בערב.היא הייתה מכינה לנו אוכל מערבבת קצת קמח תירס או אגוזי יער.מאגוזי יער אפינו גם לחם.אחד השכנים נתן לנו 2 אבני רחיים והיא הייתה טוחנת את האגוזים ומערבבת עם קוצים שטחנה ,מזה היינו אופים לחם.הלחם היה שחור כמו זפת אבל,היה לנו מה לאכול.לפעמים הייתה מכינה מרק (קצת קמח תירס עם מים ,בלי אמצעי בישול היינו יוצאים לחצר מניחים 2 אבנים,מעל זה סיר ברזל ומדליקים אש למטה).

כך היינו שם דיי הרבה זמן עד שיום אחד הגיעה הודעה ממועצת הכפר שממשלת רוסיה אישרה לכל הפליטים (למי שאין גבר בבית שיוכל לפרנס)קצבה חודשית.

אמא התחילה לקבל קצבה.יום אחד,פנתה לאמא מנהלת המחסנים (מחסני שעורה ,חיטה …)בבקשה לקבל את הקצבה שלה ובתמורה תעסיק את אמא במחסן ,כך שלא תצטרך לצאת לשדה עם הכפריות.היא תיתן מידי פעם חיטה,שעורה,גרעינים ,אמא הסכימה.

אחי הקטן בן השנה וחצי לא החזיק מעמד ונפטר.נשארנו 5 ילדים עם אמא בלי אבא בבקתה עלובה בקור.כשהיה לנו קר מאוד אמא הייתה מדליקה את הטבון ולמעלה היה אפשר לשכב.

בכדי לחמם את התנור הקטן עם הארובה היו צריכים עצים.אמא קבלה רשות מהמועצה,קבלה עגלה רתומה לשני שוורים ויום חופש בכדי לצאת ליער. אמא יצאה עם אחי הקצת יותר מבוגר ממני.הוא אף פעם לא היה בבית,הוא היה הולך לבתי הגויים ושם כשמישהו היה ניפטר היו עורכים סעודה ,הוא חי מהסעודות האלה,היה מתרוצץ עם בני הנוער של הכפר. אימי ואחי יצאו ליער ,השלג הגיע עד הברכיים,כשהם הגיעו ליער הם מילאו את העגלה בעצים .מרוב קור לאחד השוורים התפוצץ נים באף,זאבים הריחו והגיעו מול העגלה .הם הצליחו לנקות את הדם עם שלג ולטשטש את עקבות הדם עם ענפים ,הזאבים ברחו והם חזרו מאוחר מאוד באותו יום.

בהתחלה לא למדנו ,יותר מאוחר קיבלנו אישור מהמועצה ללמוד.אחי בן ה-12 היה הולך לבית הספר לפני הצהריים וכשהוא היה חוזר אני הייתי הולכת לביה"ס.לא היו לנו בגדים ,היה מעיל אחד ,כשהוא היה פושט את המעיל אני לבשתי ולהיפך.נעליים הייינו מכינים מקנה סוף בפנים היינו מכניסים עיתונים לחמם.

כשאחי הגיע לגיל 15 הוא החליט להתגייס לצבא,הוא אמר שהוא בן 17 וגייסו אותו.הוא שלח לנו מכתבים אבל,לא היו אז ניירות מכתבים ומעטפות,היינו מקפלים את המכתב ,יוצרים משולש ובצד שני כותבים ,כשרצינו לענות תשובה היינו הופכים את הדף וכותבים את התשובה בין השורות שהוא כתב.

האיחוד עם אבי בסוף המלחמה

כך חיינו עד שנגמרה המלחמה.עד שנת 1945.אבי ואחי היו בצבא הרוסי.יום אחד,אבא שלי שהיה חיל הלך לאחד הבתים לשתות ולאכול .על השולחן הוא שם לב למעטפה שעליה הופיע שם המשפחה-גרינבלט ושם אימי מהבית קלטמן אבי ברר וגילה שאח של אימי עם משפחתו הסתתרו בעיר צלבר. באמצעות אותה מעטפה הצליח לאתר את כתובתנו ויום בהיר אחד הופיע בכפר אבא שלנו-חיל.זו הייתה הפתעה.אבי הצטער לשמוע על אחי שהתגייס.

אבי פנה בכתב לשר הפנים של רוסיה בבקשה לקבל אישור לעזוב את רוסיה ולחזור לפולין.קיבלנו אישור אבל,בתנאי שזה יקח לא יותר מ-48 שעות.

אספנו את מה שהיה לנו בשמיכה ועלינו לרכבת .חזרנו בלי אחי שהתגייס לצבא האדום.נסענו עד גבול פולין .שם כבר לא טיפלו בנו ,לא השלטונות ולא אף גוף אחר.מי שכן התעניין בנו היו יהודים שנשארו מהפרטיזנים ,הם הביאו אותנו לעיר בשם בלאבה בשלזיה התחתונה ,שם מצאנו דירה ואבי ביקש לעבוד במקצוע שלו כנגר.שם נשארנו עד אמצע שנת 1947.אז,אבי החליט לצרף אותנו (שלושה ילדים שנשארנו)לתנועת בני עקיבא.נדדנו מפולין לצ'כיה ומשם לגרמניה.

בגרמניה היו הרבה מחנות פליטים ,שם הגענו למחנה שהיה תחת השגחה של האונרא וחיכנו.אחי ערק מהצבא הרוסי לפולין והתאחד עם הורי ואחותי הקטנה שנשארה בפולין.הורי אחי ואחותי נסעו אחרינו ומצאו אותנו כי כתבנו את שמותינו במחנה על הקיר.מצאו אותנו במחנה רוזנהיים,הייתה שמחה גדולה.משם,עברנו למחנה פליטים לא רחוק ממינכן ,שם טיפל בנו הג'וינט ,קיבלנו אוכל ,בגדים ואפילו שוקולד.

הארץ שלי-ארץ ישראל

נישאתי בגיל צעיר ,גם אח של בעלי נהרג במהלך שרותו הצבאי.

עברנו לגור בתל אביב .כיום,אני גרה במודיעין יש לי 2 בנים וחמישה נכדים.