מאגר סיפורי מורשת

שמי שמעון שפירו, בשנת 1957 חזרתי מארה"ב לאחר שלמדתי שם עבודה סוציאלית. העבודה הראשונה שקיבלתי הייתה להקים מרכז נוער בעיירה אופקים שבנגב. באותו זמן הגיעו לעיירה עולים רבים מארצות צפון אפריקה. באופקים כמעט שלא היו מקומות עבודה ולעולים לא הייתה פרנסה.

רבים מבני הנוער לא למדו בחוץ לארץ בצורה מסודרת, ולכן במרכז הנוער הצענו להם לימודים, לימודי מקצוע, פעולות חברתיות, ארוחות בוקר וצהריים. משום שלהורים שלהם לא הייתה עבודה וכדי לעזור בפרנסת המשפחה הוצאנו אותם פעמיים בשבוע לעבודה בחוות ניסיונות חקלאית. לחלק מהמשפחות זה היה מקור הפרנסה היחיד.

כשהגיעה חופשת הקיץ, חיפשתי דרך להעסיק את הילדים, כך שהם גם יוכלו לתרום יותר לפרנסת המשפחה. הלכתי לחפש להם עבודה בקיבוצים שבסביבה, כשהגעתי לקיבוץ צאלים אנשי הקיבוץ אמרו לי שהם באמת צריכים ידיים עובדות באסיף תפוחי אדמה ובקטיף כותנה.

הבעיה העיקרית שהתעוררה היא, איך להביא את הילדים מאופקים לצאלים (מרחק של כ-20 קילומטר). פניתי למנהל התחבורה של הסוכנות היהודית, אדון טבצ'ניק, והוא הבטיח לי שיהיה בסדר.

ביום שבת שמעתי דפיקה בדלת ובחוץ עמד אדון טבצ'ניק בכבודו ובעצמו ואמר, באתי למצוא לך הסעה לילדים. הוא שאל אותי האם יש למישהו מתושבי אופקים טנדר. היה באופקים איש אחד עשיר שהיה לו בית קפה, בית מלאכה קטן, מונית, וגם טנדר. הלכנו אליו והוא הסכים להשכיר את הטנדר, אבל אמר שאין לו זמן לנהוג בו ושאנחנו נצטרך להסתדר בעצמנו.

פנה אליי אדון טבצ'ניק ושאל אם יש לי רישיון נהיגה, אמרתי לו שיש לי רק רישיון למכונית פרטית קטנה, לא חשוב, אמר אדון טבצ'ניק, אתה תסתדר. כך במשך חודש כל יום הסעתי את הילדים לקיבוץ צאלים והם עבדו 6 שעות באיסוף תפוחי אדמה ובקטיף כותנה.

בסוף החודש עשיתי חשבון מדויק ומצאתי שהקיבוץ חייב לכל הילדים שכר עבודה בסך 1,000 לירות. כשבאתי לגזבר לגבות את הכסף, הוא הודיע לי שאין לו כסף בכלל.

הצעתי לו לבקש הלוואה מהבנק והוא הסביר לי שכבר מזמן הבנקים לא מלווים להם כסף בגלל החובות שלהם. נזכרתי בחבר של סבי וסבתי, שהקים חברת השקעות קטנה, וביקשתי ממנו שייתן לקיבוץ הלוואה של 1,000 לירות כדי שיוכלו לשלם לילדים את שכר עבודתם. הוא הסביר לי שזאת השקעה מאוד לא בטוחה ושאסור לו לעשות דבר כזה, אבל כשהוא ראה כמה אני עצוב, הוא בכל זאת הלווה את הכסף וכל הילדים קיבלו את שכר העבודה שלהם.

יום אחד החלטנו לקחת את כל הילדים לטיול של 3 ימים בגליל. שוב פניתי לאדון טבצ'ניק וביקשתי הסעה לטיול. הוא אמר לי כך: אני שולח לך 2 משאיות שלוקחות אתכם מאופקים לבאר שבע, שם אתם עולים על הרכבת שנוסעת מבאר שבע עד תל-אביב. אתם יורדים מהרכבת בלוד ומשם אתם עולים על הרכבת שנוסעת מירושלים לחיפה. בחיפה, מחכות לכם משאיות שיסיעו אתכם עד טבריה.

בא אלי אחד המדריכים ואמר שיש לו רעיון מצוין: במקום להחליף רכבות בלוד, נרד מהרכבת בתחנה קודמת, בנען, ושם נעלה על הרכבת לחיפה. שאלתי אותו אם הוא בטוח שהרכבת לחיפה עוצרת בנען, והוא אמר שכן. וכך עשינו, ירדנו מהרכבת בנען, וכעבור עשר דקות, הגיעה רכבת מירושלים וחלפה על פנינו בלי לעצור. ואנחנו נשארנו תקועים בתחנה של נען, שלא היה בה לא משרד, ולא טלפון ציבורי.

החלטתי לרוץ למושב סמוך ומהמזכירות טלפנתי לאדון טבצ'ניק וסיפרתי לו על הצרה שנקלענו אליה. אין בעיה, אמר אדון טבצ'ניק, תעלו על הרכבת הבאה שתגיע מבאר שבע ותביא אתכם לתחנת תל-אביב דרום. אשלח לשם אוטובוס שיקח אתכם לתחנת תל-אביב צפון, ומשם תסעו ברכבת לחיפה, וכך היה. לחיפה כמובן הגענו באיחור של 4 שעות. ולטבריה הגענו באמצע הלילה. ובכל זאת היה לנו טיול מאוד מוצלח.

השתדלנו לאפשר לכל אחד מבני הנוער לרכוש מקצוע שמתאים לו, רוב הבנים רצו להיות טרקטוריסטים או מכונאים ולחלק מהם הייתה השכלה מתאימה לזה. אחרים נשארו בעבודה החקלאית והבנות למדו תפירה. אני עזבתי את אופקים בשנת 1960 והלכתי ללמד באוניברסיטה עבודה סוציאלית. לפעמים אני פוגש אנשים בני 60 ויותר, שמזכירים לי שהם היו תלמידים במרכז הנוער של אופקים ואני שמח לשמוע על כל מה שהם עשו בכל מהלך החיים שלהם. זה היה הפרק של אופקים בקריירה המקצועית שלי.

תשע"ה 2015