מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר לספז ברומניה, שמונה ימים לפני שאבא שלי נפטר. אמי נותרה אלמנה עם שמונה ילדים.

קראו לי דוד, על שם אבי.

 

הזיכרון המוקדם ביותר שלי מתקופה זו הוא בגיל 4, כשלמדתי בבית ספר "יידיש שול", שם למדנו לקרוא ולכתוב. הוציאו אתנו משם כי אסרו על היהודים ללמוד. לאחר מספר ימים קראו לאמי, אחי ואחיותיי למגרש פתוח, וחייבו אותנו על פי החוק שחוקקו אז לעזוב את העיר לספז – העיר בה נולדתי, תוך 24 שעות. אז התחילו הגרמנים יחד עם הרומנים, לגרש יהודים מכל מקום. הם לקחו לנו את המפתחות של הבית, וגרשו אותנו מלספז. כך עברנו מעיר לעיר. כל מקום שהגענו איליו גורשנו – מלספז גורשנו לפשקאן, מפשקאן  לסוצ'אבה, מסוצ'אבה לפלטיצן ומשם לבוטושאן… שש פעמים גורשנו! בבוטושאן חיכינו שיבואו נציגים לעלות אותנו לארץ ישראל, אבל הרוסים שכבשו את רומניה לא רצו לשחרר אותנו.

היינו 8 ילדים בבית, 4 בנים: הבכור חיים ואחריו צבי, מרדכי, ואני דוד; וארבע בנות: הבכורה חיה, ואחריה אידה, איטה ובלומה. את הבנים הגדולים לקחו למחנות עבודה והילדים הצעירים נשארו בבית. הייתי כבן 12 בפרוץ המלחמה. אני זוכר שהמצב היה קשה מאוד. איבדנו את כל רכושנו, ולא נשאר לנו דבר. במהלך המלחמה כל בני משפחתי התפזרו – אחיי ואחיותיי חיפשו מקום שבו השיגו פרנסה ונשארו שם.

 

בילדותי לא היו לי משחקים כי אמא שלי לא יכלה לקנות לנו משחקים. כשגדלתי נהגתי לשחק כדורגל עם  החברים מבית הספר.

 

גדלתי בבית דתי, אני זוכר את המאכלים של אמא ואת שירי השבת שהיינו שרים. את בר המצווה עשיתי בזמן השואה. ערכנו טקס והנחתי תפילין. לא הייתה לי מסיבה כמו שעורכים היום, ממספר סיבות: כי חששנו, חסרו מצרכים כמו אוכל ובגדים ומצב הרוח היה ירוד.

 

חפץ מיוחד: בבית היו פעמונים מיוחדים שעברו מדור לדור והגיעו לאמי, שמדליקים אתם נרות שבת. עבור אמי פעמונים אלו היו בעלי ערך רב, לכן האחים הגדולים שלי חזרו לחפש אותם בבית. אבל כשהגיעו, לא מצאו דבר. האזרחים הרומנים שדדו וגנבו את כל את כל מה שהיה בבית: החפצים, הבגדים, הפעמונים, הכל.

 

היהודים סבלו מאוד מהגרמנים ולנו היה קשה מאוד. הגרמנים הגבילו אותנו בכל דבר, למשל כשרצינו לערוך קניות בשוק, לא נתנו ליהודים להיכנס אלא רק כאשר הסחורה בשוק נגמרה וזאת משום שזיהו אותנו כיהודים בגלל הטלאי הצהוב שחייבו אותנו לתפור על הבגדים. התושבים נידו אותנו לחלוטין. 

 

כשעליתי לארץ, בשנת 1959, הייתי בן 30, נשוי ללא ילדים. לצערי, אשתי ואני לא הצלחנו להביא ילדים לעולם למרות שרצינו מאוד. בשנת 1995 אשתי חלתה במחלת סרטן ונפטרה.

 

כשהייתי צעיר הייתי חבתן, מקצוע שעושים בו חביות ליין וגם לכל מיני חמוצים. כשהגעתי לארץ ישראל עבדתי כחבתן בקיבוץ גבעת חיים ונהניתי מעיסוק זה, עד שהגעתי לגיל הפנסיה.

 

בבית דיברנו יידיש וקצת רומנית. שמרנו שבת ונהגנו לשיר זמירות שבת. לפני השואה בחו"ל סבלנו ומאנטישמיות ומהגרמנים, אך כשהגעתי ארצה לא הכירו בזה וסירבו לתת לי פיצויים, שילומים, שאותם קיבלו כל ניצולי השואה. בכל פעם שפניתי בבקשה, דחו אותי. נושא זה מכאיב לי.

 

כיום אני פנסיונר. אני בא למועדון קשישים בבית אליעזר שלושה ימים בשבוע, ראשון שלישי וחמישי. הגעתי למועדון בעקבות שתי פניות של שתי בנות שהציעו לי להגיע לשם. הן סיפרו לי מה עושים במועדון ואני הסכמתי. יום למחרת הגיעו לקחת אותי בהסעה. שם אני אוהב לעשות שטיחים לאט לאט. כשאני חוזר הביתה אני רואה טלוויזיה, נח, אחר כך הולך לבית הכנסת להתפלל.

 

את אשתי הכרתי אחרי המלחמה. היינו חברים טובים. תמיד היינו יחד עם קבוצת ילדים שחוו את השואה. בעיר היו מדריכים של תנועות נוער, שהסבירו לנו על ציונות והדריכו אותנו לגבי העלייה לארץ ישראל. אשתי הייתה יתומה מאם, לכן היא גרה עם בת דודה שלה. אני גרתי עם אמי.

אמא רצתה מאוד שאני אלמד מקצוע כי החיים היו קשים, לא הייתה פרנסה, והיינו 8 ילדים בבית. לאט לאט התחלתי ללמוד את המקצוע חבתן. אחר כך התחלתי לעבוד והרווחתי כסף. את השכר שקיבלתי לא בזבזתי, נתתי לאמי והיא חילקה כך שיספיק לכל צרכינו. באותה עת חיכינו לנציגים מהארץ כדי שישלחו אותנו לארץ ישראל. לבסוף עלינו לארץ בשנת 1959.

 

כשהגעתי לקיבוץ הרגשתי טוב יותר כי עבדתי, קיבלתי משכורת והתחתנתי. השתדלתי לקיים חיי משפחה ובית עד כמה שהיה אפשר. בית משלנו עוד לא היה לנו. גרנו  בצריף ישן, עד שהקיבוץ ביקש מהסוכנות לתת לנו שיכון קרוב לעבודה בקיבוץ כי היה לי קשה בנסיעות. חיינו טוב והסתדרנו, הייתה בינינו אהבה טובה ויפה. כשהייתי בצבא ובשירות המילואים, היה קצת יותר קשה, כי אשתי הייתה לבד בבית.

 

בסופו של דבר קיבלנו בית בשכונת יצחק בחדרה. כשגרנו בבית הזה היינו בעננים. הייתי צעיר, אהבתי לעבוד, ואהבתי גם חקלאות – כשחזרתי מהעבודה גידלתי ירקות בחצר ליד הבית ונהנינו מהחיים.

 

היום אני אלמן. תקופה ארוכה היה לי קשה מאוד לבד. ישבתי בבית ולא עשיתי כלום, עד שלבסוף שכנעו אותי ללכת למועדון ושם הרגשתי טוב. הכרתי חברים בגילי, ואני נמצא שם משעה שמונה בבוקר ועד שתיים בצהרים. במועדון יש פעילויות רבות, ושם מצאתי חברה טובה. שאלתי במה אני יכול לעזור והפנו אותי לחדר בו עושים עבודות יד, ולי נתנו לעשות שטיחים מסמרטוטים. כל שבוע יצרתי שטיח שנמכר וההכנסה ניתנה למועדון.

תשע"ה 2015