מאגר סיפורי מורשת

איך הכל התחיל…

נולדתי בשנת 1946 בלילה חורפי בבית החולים בסמקוב.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה, וחצי שנה אחרי נולדתי. אחי ואחותי הגדולים סיפרו לי שכמה ימים לפני הגירוש של כל היהודים למחנות ריכוז המלך הבולגרי ביטל את הגזרה בזכות מאבק קשה מאוד של פטריארך בולגריה. אמא שלי תפרה תיקים כל הלילה לכל אחד במשפחה לפני שהודיעו על ביטול הגזרה וביקשה מאחי ואחותי לא להיפרד אחד מהשני לא משנה מה יקרה. אחרי כמה חודשים נולדתי.

כשהייתי בת שנתיים עלינו ארצה וגרנו במחנה עולים אין לי זיכרונות מהמקום למעט סיפורים של אחי ואחותי על הקושי בהבנת השפה העברית. למשל: קוד תקשורת בסיסי ל"כן" ו"לא", בבולגריה כן בשפת הגוף זה לא שלנו והלא זה כן שלנו. סביב זה היו הרבה אי הבנות…

משם עברנו לעכו החיים שם היו מאוד קשים.

כילדה קטנה בת שלוש חליתי במחלת שעלת והרופא המליץ על אויר הרים, אחי שהיה בן 17 לקח על עצמו לרפא אותי,( באותה תקופה שעלת הייתה מחלה קשה מאוד). אחי לקח אותי בטרמפים לכרמל, לפי סיפורו הוא היה עוצר טנדר זורק אותי בחלק האחורי רץ מהר ומתפס על הטנדר וכל יום זה היה קורה עד שהבראתי.

אחי עבר לחיות בקיבוץ עין השופט, אחותי התגייסה לצבא, אמי ואבי עבדו ואני נשארתי לבד ומחכה להם על מפתן הבית עד שיגיעו. לפעמים כשאחותי הייתה מגיעה לחופשה ומביאה לי ממתק היה אושר גדול.

מכאן עברנו ליפו (חלק גדול מהעלייה הבולגרית התרכזה ביפו). יפו הייתה חוויה מעצבת בשבילי: הכרות עם הרבה צבעים, כל עלייה והצבע המיוחד שלה.

בשכונה קטנה וצפופה התרכזו עליות מפולין, ניצולי שואה, מגרמניה, תורכיה, מרוקו, רוסיה, אלג'יר, רומניה וכל הסלט של שפות, מנהגים, ועוד… יצר סיר לחץ לא קטן שהיה מלווה בהרבה מריבות, סקנדלים בעגה של השכונה. אני כילדה קטנה פיתחתי מיומנות להבנת שפות זרות, ידעתי לדבר אידיש ולהבין עוד כל מני שפות נוספות והפכתי למתורגמנית של המשפחה. כל סקנדל (מריבה)  שהיה הורי היו שולחים אותי לתרגם להם על מה המהומה… ואני הייתי מרגישה מאוד חשובה ומגזימה בתיאורים שלי.

חוויה מאוד שמחה בשבילי כילדה קטנה הייתה נסיעה באוטובוס לקולנוע, עדן, (כבר לא קיים היום). עם אמי, אחי ואחותי. אמי הייתה מכינה סנדוויצ'ים, עבורי זאת הייתה התרגשות כמו נסיעה לחול לילדים היום.

חוויה נוספת שזכורה לי מיפו, חורפים, אחרי הגשם הראשון הכביש הראשי ביפו היה הופך לנהר סוער והמעבר מגדה אחת לגדה שנייה היה כרוך בסיכון. איש עם אופניים ועגלה קשורה לאופניים היה מעביר בתשלום אנשים מצד אחד לשני וכך היה מרוויח כסף ועבורי זאת הייתה הרפתקה קטנה…

זיכרון טוב נוסף שקשור לטעם "מקיצ'קי"… מטיילת עם אמי בשדרות ירושלים ביפו, איש בחלוק לבן, כובע של אופה על הראש מטגן בצקיות מטוגנות עם סוכר מפוזר מעל  טעם שלא יכולה לשחזר אותו עד היום וכשאמא הייתה עוצרת לידו  וקונה לי מקיצ'קי הייתי הילדה הכי מאושרת בעולם…

הזוית האישית

את טעם ה"מקיצ'קי" אנחנו מנסים לשחזר בבית היום בלי הצלחה.