מאגר סיפורי מורשת

 

החפץ הוא "ספר הבישול" בהוצאת ויצ"ו. הספר הראשון והיחיד של אמה של סבתי דבורה, שהוסיפה בתוך הספר בכתב ידה תיקונים בנושא מידות ומשקלות. סבתי נעמי ירשה את ספר הבישולים מאמה. דבורה נפטרה ממחלת לב בגיל ארבעים ושלוש. סבתי נותרה יתומה בגיל חמש עשרה. הספר יקר לסבתי משני טעמים: ראשית משום שהיה ספר הבישול היחיד של אמה ושנית, כי דרך הספר, למרות שאינו ספר עלילתי, ניתן ללמוד על תקופת ראשית קום המדינה.

 

מנקודת המבט של סבתא: 

אני חושבת שזו השאלה הכי מתאימה כי דרכה ניתן להבין נכון יותר את תקופת ראשית קום המדינה, על קשייה ועל היופי המיוחד שהיה בה. מתוך התבוננות בעטיפת הספר ניתן ללמוד הרבה על רוח התקופה . דמות מצוירת של אישה המבשלת במטבחה הצנוע. בתקופה זו עדיין לא בישלו בגז או חשמל, אלא השתמשו בפתיליות שפעלו על נפט. הבישול היה איטי יותר, הסירים התפחמו בתחתיתם כי אש הנפט אינה נקייה כמו גז, ולריח התבשילים תמיד נוסף ריח לוואי של נפט. עם זאת, טעם התבשילים היה מיוחד ועד היום מעורר געגועים.(עד היום, ישנן מסעדות יוקרה בארץ שמתהדרות בתבשילים שלהן המבושלים ע"ג פתיליות.)

הספר מעורר בי געגועים מתוקים לאמי דבורה ז"ל, שזה היה ספר הבישול הראשון שלה, אותו רכשה כשעזבנו את קיבוץ יגור והיא נאלצה, לראשונה בחייה, להתחיל ללמוד לבשל. מתוך עיון במתכונים עצמם, אפשר להבחין במחסור הגדול ששרר באותם ימים במוצרי יסוד בסיסיים, כגון ביצים טריות, עוף, דגים ובשר. בהרבה מהמתכונים מציעים לעקרת הבית תחליפים למוצרים אלו: "חצילים בטעם כבד", "מוח צמחוני", "דגים ממולאים עשויים מירקות" וכו' ..

 

התקופה נקראה "תקופת צנע". עשרות אלפי העולים שהגיעו ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה, הציבו בפני הממשלה בעיית דיור ותזונה קשים. העולים שוכנו במעברות אוהלים וצריפים שבקושי הגנו בפני הקור או החום. החקלאות בארץ הייתה בחיתוליה והמזון לא הספיק למספר כה רב של תושבים.

 

השר שכיהן כשר האוצר, דב יוסף, הנהיג קיצוב מוצרי מזון: כל משפחה קיבלה פנקס תלושי מזון, בלעדיו לא יכלה לרכוש את המוצרים הבסיסיים. החנווני נהג לגזור במספריים את התלוש המתאים, ומחיר המוצר היה מסובסד, כלומר הממשלה מימנה חלק ממחירו.

 

 

 

לכל משפחה שהיה לה שטח אדמה קטן סביב הבית, היה "משק עזר" שאמור היה לספק את צורכי המשפחה, כגון: ביצים, בשר וירקות. בחצר ביתנו היה לול עם תריסר תרנגולות שסיפקו לנו ביצים, כדי להאכילן, יכולנו לקנות תערובת מוכנה שהייתה יקרה מאוד. לכל משפחה הוקצבה חצי כיכר לחם ליום לנפש. הלחם היה מסובסד, כמובן. מרבית המשפחות ניסו לקנות לחם שיספיק גם לתרנגולות.

כשהייתי בת ארבע בערך, אמי שלחה אותי למכולת לקנות שלוש כיכרות לחם. (אף על פי שמשפחתנו מנתה רק ארבע נפשות ). תור גדול היה במכולת. כשהגיע תורי, ביקשתי מהחנווני שייתן לי בבקשה שלוש כיכרות לחם. "אבל מגיע לכם רק שתי כיכרות לחם" אמר החנווני "אתם ארבע נפשות במשפחה"

 

עניתי בתמימות : "ומה יאכלו התרנגולות?!" לקול צחוקן של העומדות בתור… 

 

 

 תמונות מתקופת הצנע