מאגר סיפורי מורשת

תולדות משפחת שמחוני

נחמה המכונה נחמקה, היא בתו של צבי שאול וחנה סטישה. נחמה נולדה בסוסניצה, במשפחתה היו 10 ילדים, 2 מהם נפטרו. אביה, צבי שאול, היה אדם משכיל, אדם חכם, עבד כמנהל חשבונות. מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה.  כאשר התבגרה עברה לביתו של עמנואל שם למדה תפירה  ועזרה בניהול משק הבית.

הורינו, נחמקה ומרק נשאו בשנת 1920 בזיטומיר. מרק היה בן יחיד להוריו שהיו סוחרים. החתונה נערכה בביתם של עמנואל ואשתו עליזה. לאחר נישואיהם הם עברו את הגבול לפולנייה דרך היערות בצורה בלתי לגלית. שהו 8 חודשים בפולנייה עד שהגיעו ארצה בשנת 1921. הם השתקעו בירושלים בשכונת הבוכרים, אמא שלמדה תפירה בחו"ל ,התחילה לתפור ואבא עבד בעבודות בנין. הוא לקח חלק בבניית ישיבת פורת יוסף ובבניינים נוספים בעיר. לאחר תקופה מצא עבודה בקרן היסוד  והיה סוכן נוסע. הוא נסע בכל רחבי הארץ לגבות כספים. הורינו חיו בירושלים 11 שנים. היה להם חוג ידידים בירושלים וכל מי שרצה לבקר בירושלים מצא אכסניה בביתם. ישנה תמונה שבה הם מצולמים בחנוכת האוניברסיטה על הר הצופים.

אני – ימימה נולדתי בשנת 1927  לפני הייתה להם תינוקת שנפטרה בהיותה בת שנתיים מדזינטרייה. בשנת 1931 משפחתנו עברה למושבה רעננה – אבא החליט להיות פרדסן, קיבל בחכירה מקק"ל 20 דונם אדמה בכפר נחמן – אזור של פרדסים השייך לרעננה ונטע פרדס. כדי להתקיים עד שהפרדס יניב פירות הוא עבד בעבודות מזדמנות כמו בניין  או בפרדסים של אחרים – חפירת גומות להשקאה, עבודה שאינה קיימת כיום., בנוסף היה סוכן של ספרי ילדים , כך שספרים היו תמיד מצויים בבית. אמא עבדה בתפירה, הייתה יושבת לאור העששית  ועובדת. לא הייתה לנו דירה משלנו ונדדנו למספר דירות, הכל בהתאם למצב הכלכלי. בשנת  1933 נולדה זיוה.  באותה תקופה בערך עברנו דירה לרח' חנקין , דירה נאה, היה חשמל בדירה. דבר שלא היה בדירה הקודמת. הבית היה בקצה המושבה  כדי שלאבא יהיה יותר קרוב להגיע לפרדס, היה לנו חמור קפריסאי יפה וגינת ירק גדולה ופרחים  שאמא טפחה. לעיתים בחופשות הייתי מצטרפת לאבא ורוכבת אתו  לפרדס, זו הייתה חוויה. ליד הפרדס היה מאהל בדואי ,הנשים היו באות לקחת מים מהבאר וענפים  למדורה ואבא קנה אצלם תבן לחמור. באחת הפעמים שאבא רכב למאהל  הכניסה אותו אחת הנשים לאוהל והחביאה אותו, היא ובעלה הוציאו אותו מהמאהל בדרכים עקלקלות ולוו אותו עד שהגיע למושבה. באותה עת הייתה שם כנופיה  שבאה להמריד את הערבים נגד היהודים. זו הייתה שנת 1936 – תחילת המאורעות –  מול ביתנו היה בית השייח הערבי, בלילות  אבא היה יוצא לשמירה לאחר יום העבודה וכאשר נשמעו יריות אמא הייתה משכיבה אותנו מתחת למיטה. החלונות היו מאופלים ע'י שמיכות. למרות המצב הביטחוני לנו הילדים היו חיים מאושרים, הלכתי למחנות העולים, בכל המושבה היתה רק כתה אחת לכל קבוצת גיל, כך שהיה קשר  בין הילדים. המורים היו מעורבים בחיי הילדים  וידעו מה מתרחש במשפחותיהם.

כאשר פרצה מלחמת העולם ה -2 , זו הייתה השנה שהפרדס התחיל להניב את פרותיו אך לא ניתן היה לשלוח את  הפרי. לחו'ל , אבא נטש  את  הפרדס  והתחיל לחפש עבודה הוא שוב חזר לירושלים חשב להשתלב שם בעבודה אך לא הצליח.  המצב  הכלכלי  היה מאוד קשה התקיימנו מעבודתה של אמא, עברנו לדירת חדר עם שרותים בחוץ, אבא הסתובב בירושלים התגורר אצל מכרים שלהם וחיפש עבודה. באותה שנה סיימתי את כתה ח', ברעננה לא הייתה אפשרות להמשיך את  הלימודים היה צורך לנסוע למושבות בסביבה או לתל-אביב. אמא החליטה לעבור לרמת-גן  שם התגוררה חלק מהמשפחה המורחבת. עברנו להתגורר בדירת חדר, אמא עבדה ואני התחלתי ללמוד בגמנסייה אוהל שם. אבא עדיין לא מצא עבודה. מאחר שראה  שאין סיכוי לשינוי הוא התגייס לצבא הבריטי היה כבן 48. הוא נשלח למצרים היה שם מספר שנים. לאחר כיבוש איטליה הועבר לשרת באיטליה. באותה תקופה כמעט שלא ראינו אותו, נדמה לי שאולי פעמיים. כאשר השתחרר מהצבא התחיל לעבוד בחברת ביטוח "הסנה" בה עבד עד יציאתו לגמלאות. אמא גרה בסביבות משפחה תומכת. בית לידנו התגוררה משפחת מוסיה סלוצקי אשתו של אברהם אבא וילדיהם,  קצת יותר רחוק גרה משפחת סימון וחיה סלוצקי, בהמשך קצת יותר רחוק גרה משפחת רוטשטין. דורה ואמא היו מאוד קרובות. משפחת רוטשטין עזרה למשפחתנו בעתות מצוקה

ואמא  עזרה לדורה   בתמיכה פיסית ונפשית. בתקופה בה עברנו מרעננה לרמת-גן התגוררתי מספר חודשים אצל משפחת רוטשטין , וכאשר משפחת רוטשטין עברה מחיפה חזרה לרמת-גן אלה התגוררה אצלנו. באותן שנים  עברנו  שתי טראומות קשות, נדמה לי שבשנת 1942 או 1943  הגיע אלינו סימון  סלוצקי ומסר שאחיה של אמא נח נהרג  כאשר חזר מעבודתו בשדה, ובשנת  1948 נהרג עמנואל רוטשטין, כאשר מטוסו התרסק. בגלל הקרבה  למשפחת רוטשטין האבל על מותו של עמה השפיע מאוד על המצב רוח במשפחתנו . הקשר עם המשפחה המורחבת של אמא היה הדוק מאוד. זכורני בהיותי ילדה קטנה היינו נוסעים לליל הסדר  לנהלל שם התגוררו סבא וסבתא אצל נח ורחל.  אח'כ הם עברו לכפר יהושע להתגורר אצל יצחק ופנקה. פעמיים בשנה היינו באים לבקרם וכמובן ערכנו ביקור בנהלל. יצחק היה רותם את הפרדות  וכל המשפחה ישבה על ערמות החציר ונסעה לנהלל. פגישות אלו היו מלוות בחום ובאהבה

הנסיעות לכפר יהושע היו חוויה בפני עצמה  מדובר על התקופה שגרנו עוד ברעננה.  הגענו ברעננה "לסבוב" צומת  דרכים, שם לקחנו אוטובוס  לראש העין לתחנת הרכבת לחיפה  בחיפה החלפנו לרכבת העמק וכאשר הגענו לכפר יהושע שם חיכה לנו יצחק עם העגלה ולקח אותנו  לביתם, יום שלם של נסיעה עם הרבה חוויות  בצידן. פנקה הייתה מקבלת את פנינו בנשיקות ולא ידע מה לעשות מרוב שמחה לבואנו. מגיל 13 בערך הייתי מבלה את חופשותיי בכפר יהושע  ידעתי לחלוב  נסעתי עם הפרדה למחסן  להביא את  הפרות, הייתי מאושרת,  בכפר  יצרתי קשרים חברתיים עם בני גילי כך בליתי את חופשותיי.

ב-1946 התגייסתי לפלמ"ח, הלכתי להכשרה מגויסת של הפלי"ם. הגרעין היה מורכב מחברי בנוער העובד בגבעתיים  שהתאחד עם גרעין של הנוער העובד בתל-אביב. התקופה של הפלמ"ח הייתה תקופה יפה עם הרבה חלומות  שלא תמיד התגשמו אך היו אתגרים והרגשה של עשייה. אנו שהיינו בקבוץ שדות-ים. זו היתה תקופה  נפלאה  הים הגדול והכחול הסירות,  לעיתים יצאנו לשייט.  האימונים בים, חברת האנשים, הכל היה מרתק.  לאחר מכן עברנו לקיבוץ שפיים, תקופה זו הייתה קשה היות וזה היה  קרוב ל-29 ליוני  חיינו בפחד שמא נתפס ע'י הבריטים, הלכנו עם תעודות זהות מזויפות , ההנהגה ישבה במחנות הסגר והייתה הרגשה של אוזלת יד. באותה תקופה עבדתי במחלקת האסירים, ישבתי בבית אליהו גולומב ותפקידי היה להעביר חומר כתוב לאותם מחנות הסגר וכן מספריים לפריצת גדרות.  יום עבודתי התחיל בלקיחת החומר מבית אליהו גולומב  שם הוא הוסתר בתוך מיכל הנפט של הפתילייה (אביזר לבישול באותם ימים)  נסעתי לתנובה ברחובות שם הכנסתי את החומר הכתוב בתוך ארגזי הפרות עם תחתית כפולה ואת המספריים בתוך פחי זיתים.  כל הכבודה נסעה לרפיח. משם נסעתי לתחנה המרכזית בתל-אביב עליתי על אוטובוס שנסע לירושלים להעביר חומר לאלה שישבו בלטרון.  את החומר החזקתי בתוך תיק עם קרקעית כפולה. בדרך לירושלים עברתי בכל פעם פעמיים חיפושים  . הפחד היה רב, הסודיות הייתה מוחלטת ולא הייתה לי אפשרות לחלוק את פחדי עם אף אחד..

המעבר מהפלמ"ח למלחמת השחרור היה כמעט רצוף. באותה תקופה כל אחד יכול היה לבחור לאיזה חייל הוא מתגייס, אני הלכתי לחיל הים  לקורס אלחוט  עבדתי כאלחוטאית עד לשחרורי ב-1949. זיוה באותה תקופה הלכה ללמוד בסמינר גבעת השלשה. בשנת 1950 התחתנתי עם בועז חזקני, חברי להכשרה, שנה אחת גרנו בחדר יחד עם משפחתו של בועז בינתיים בנינו דירת חדר מתחת לעמודי הבניין. דירה צנועה אך חמודה. שם נולד בננו חגי 1952. בועז נכנס כחבר לחברת "דן", אני עד ללידה עבדתי בבנק לאומי ברמת-גן. בשנת 1954 קנינו דירת שני חדרים בגבעת רמב"ם  בשנת 1957 נולדה אורית. הורינו  יחד עם זיוה  קנו  דירה צנועה בקרית בורוכוב,ברח, גרנדוס, זאת לאחר  30 שנים מאז שעלו ארצה. אמא טיפחה את הדירה, היתה לה גינת פרחים ליד הבית  לה התמסרה מאוד. אמא הפסיקה  לעבוד בתפירה והחלה לתת קורסים לתפירה בויצ"ו ובנעמ"ת.  חייה  נעשו קלים יותר. והיא התחילה להינות קצת מהם.

אמא הייתה אשה מיוחדת חכמה ואצילת נפש, אשה חרוצה,מעולם לא התלוננה  על קושי , היו שנים בהם פרנסה בעצמה את המשפחה  היא לא נתנה לנו להרגיש שאנו  עניים, מכל בגד ישן תפרה לנו משהו יפה ללבוש, היה לה חוש טעם נפלא ויצירתיות.  בכל שבת הייתה אופה  עוגה,ועושה "גפילטה פיש"- דגים ממולאים –  כדי שנבדיל בין שבת לחול, ושיהיה משהו טוב לאכול. .בשנים שאבא לא היה בבית היה מאוד חשוב  שהיא התגוררה בקרבת המשפחה המורחבת.  בשנת 1962 היא נפטרה ממחלת הסרטן. השבר שלנו היה גדול, פשוט הרגשנו יתמות. גם כיום כאשר אני מעלה את זיכרה  כולי נרגשת מעוצמת ריגשותי אליה.

כאשר אבא השתחרר מהצבא הבריטי ,לאחר 5 שנות שרות, הוא התחיל לעבוד בחברת "הסנה" בה עבד עד יציאתו לגמלאות.  לאחר מותה של אמא אבא המשיך להתגורר בדירה, בשנים הראשונות הייתה אשה שניהלה את משק ביתו,  אך לאחר  שחלתה הוא  נאלץ לעשות זאת בעצמו. זיוה ואני הזמנו אותו מדי שבת וחג אלינו,  דאגנו לבריאותו במסירות רבה למעלה מ-25 שנה.

לזיוה  היו ילדות קטנות ואבא השתדל למלא את מקומה של אמא ככל  שהיה מסוגל. הנכדים  היו מאוד קשורים אליו הוא היה סבא חם ואוהב. יצר קשר טוב אתם. בהיותו בן 86 בערך הוא עבר לבית אבות של "משען" ברמת-אביב. הוא לא אהב  את המקום   אך  זו הייתה הברירה היחידה, שתינו עבדנו  והוא היה צריך להימצא במקום עם השגחה  וסדר יום קבוע. אבא היה מאוד מעורב בחיינו  וניסה לעזור  ככל יכולתו. הוא נפטר בגיל 96 היה במלוא חושיו, הלך על רגליו בעזרת מקל הליכה בלבד. תמיד היה נקי ומסודר, מאוד אסטטי. הוא מת  מאי ספיקת כליות.

בשנת 1962 יצאתי לעבודה, עבדתי בסמינר למורי מלאכה בגבעתיים, כמנהלת חשבונות. מאוד אהבתי את מקום עבודתי זה,  זה היה מקום של יצירתיות. עבדתי שם 12 שנים בערך. באותה תקופה  נגשתי לבחינות בגרות אקסטרניות והתחלתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן. למדתי סוציולוגיה וקרימינולוגיה, לאחר סיום  לימודי עזבתי את הסמינר והלכתי לעבוד בתחנה לגמילה מסמים  בבי"ח אסף הרופא יחד עם הרופא המחוזי ד"ר מאייר. עבדתי בנושא זה מספר שנים, עבדתי בשרות מבחן למבוגרים בפ"ת, ומאחר שלא ראיתי פירות בעמלי עזבתי את העבודה עם  הקטע הקרימינלי  עשיתי הסבה לעבודה סוציאלית והתחלתי לעבוד בעירית ת"א כעובדת סוציאלית . עסקתי תקופה קצרה בשיקום – נושא

רחב אופקים  שראיתי בו הצלחות לא מעטות. לאחר מכן עבדתי כמטפלת במשפחות,  מאוד אהבתי את עבודתי זו. בגיל 64 פרשתי מהעבודה מתוך מחשבה שישנם דברים שברצוני לעשות וטרם עשיתי. אני מאוד נהנית  מהזמן הפנוי שעומד בפני, אני לומדת באוניברסיטה, מתנדבת במועדון לעוור בת"א – בקורס לתפירה לנשים עיוורות. העבודה הזו נותנת לי סיפוק רב, כמו"כ אני קוראת ספרים, עוזרת לעיתים לבועז במשרד ביטוח שפתח לאחר יציאתו לגמלאות, ונוסעת לאורית להיות עם הנכדה שרון.

הבן חגי: כל חיי גרתי בגבעתיים , עיר קטנה ליד תל אביב הגדולה , שהייתי ילד אבא שלי  הביא טנק ממונע ,המאכל האהוב עלי היה  פלאפל, קינוח מתוק, קוקה קולה , שהייתי ילד הייתי הולך עם הורי לראות מצעדים ואירועים. משחקי ילדות : כדורגל, שני דגלים , מחניים, מחבואים, תחביבים : איסןף בולים, ונסיעה לטיולים ברחבי הארץ, בתי ספר בגבעתיים, הורי ערכו לי טקס בר מצווה עם אורחים רבים. הלכתי לתנועת נוער – הנוער העובד בקן בורכוב , שרתתי בצה"ל בחיל ההנדסה נישא לחיה רודמן, נולדו להם שתי בנות ובן, עינת, עינבל ושי, עינת נישאה לשי קובו ונולדה להם בת נועה, שהיא כיום בת 13. איילת בת 11 ורוני בן 5. איילת גרה בתל אביב אך למדה חלק מן הזמן בארה"ב בצפון קרולינה בין תינוקיה לכיתה אוהבת ספורט טיפוס הבת אורית נשאה לאייל ורדי, נולדו להם  שני בנים ובת. יובל, גל, ושרון.

ימימה חזקני – שמחוני (בתה של נחמה סלוצקי)

הזוית האישית

כייף היה לחזור לספסל הלימודים עם איילת.