מאגר סיפורי מורשת

אני, שרה אדלר, בת לשלמה ואסתר ולנסיה שבאו מטורקיה, גדלתי בשכונת נווה עמל בהרצליה.

.

בשכונה היו ילדים רבים מכל העדות, ממש קיבוץ גלויות. אנחנו , הילדים, למדנו בבית ספר גורדון , בית הספר היחידי בשכונה. כשחזרנו מהלימודים מיהרנו לצאת לשכונה לשחק עם כל החברים במשחקים של פעם:קלס, גומי, תופסת וחבל. חיכינו ללילה כדי לשחק מחבואים. היו לילות שעשינו "קומזיץ" וניהננו סביב המדורה וספרנו ספורי צ'יזבט. השכנים היו לנו כמשפחה.  זכורים לי  אירועים שהתקיימו  בחצר הבית.  כולם באו  לחגוג עמנו. הייתה חפלה גדולה.

זכור לי שאימי הייתה יוצאת לחצר. מניחה את הפרימוס ומעליו דוד גדול עם מים. כאשר המים רתחו אימי נהגה להעביר את  הכביסה לדוד. וכעבור זמן,  היתה מוציאה את הכביסה עם מקל עץ הישר לתוך הגיגית.

בינתיים אנחנו הילדים התרוצצנו בחצר והשמחה הייתה רבה.

בשלב מסויים כשאימי התעייפה מהרעש וההמולה שלנו, הילדים.  היא הייתה מבקשת מאתנו, שנלך לשכנה רוזה ושנמסור לה כי היא מבקשת "טנא מכה".

"טנא מכה" זו הייתה סיסמא  סודית בין השכנות.  כל שכנה ידעה בדיוק מה היא נדרשת לעשות. השכנה הייתה מושיבה אותנו לידה, (כך נשלחנו לשכנות, כל פעם ע"י אמא אחרת, שעשתה כביסה ) כילדים נהננו וחיכינו מידי שבוע ללכת אל השכנות ולקבל דברי מתיקה. אהבנו לבדוק  מי קיבל יותר ממתקים. הילדות בשכונה הייתה ילדות נפלאה שלא אשכח אותה לנצח.

הזוית האישית

אני מאיה, הנכדה, למדתי מהסיפור כי החיים בעבר היו מאוד שונים. למשל: לא הייתה מכונת כביסה. היו מכבסים הכל ביד על הגג . היה יום מיוחד לכביסה.

בנוסף, מוזר, אך הפליא אותי שגם סבתא הייתה ילדה…

סבתא אומרת: במפגשים בתכנית הזו זכינו לשמירת קשר, המון אהבה, כבוד הדדי, הלווי שאזכה לראות את נכדתי גדלה בהמשך חייה .