מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה לוינגר לבית שטרנבוך. נולדתי בשנת 1941 .

סבא שלי היה חסיד צ'ורטקוב,  חסידות שמקורה במזרח אירופה. הוא עבר לגור בסנט גלן שבשוויץ לרגל עניני המסחר שלו. סנט גלן היה מקום שבו לא התקיימה קהילה יהודית חרדית בכלל.. ולכן הוא קנה שם בית, ובנה בתוך הבית בית כנסת ומקווה. אבי היה מספר שהבית תמיד היה מלא באורחים ובתלמידי חכמים, והילדים נתבקשו לפנות את מקומם בחדרים וללכת לעליית הגג לישון כדי לאפשר לקבל בשמחה את האורחים.

העיר הזאת שבה גדלתי הייתה רחוקה מכל מרכז יהודי, ולא היה בה כמעט שום סימן יהודי, מלבד בית כנסת ומקווה שסבי בנה בבית.

למדנו בבית ספר ממשלתי, שאינו יהודי ולכן אנחנו כילדים היינו צריכים ללכת ללמוד בבית הספר גם בשבת. הלכנו, אבל בלי לקחת אתנו תיק, כדי לא לטלטל בשבת. ולא היינו כותבים שום דבר. היינו צריכים להקשיב למורה. לפעמים, יכולנו גם להתחמק וללכת לבית כנסת ולהגיד שלא הרגשנו טוב. ההורים שלי דאגו מאד שנקבל חינוך יהודי – חרדי ולכן הם הזמינו מורים פרטיים שבאו אלינו הביתה, וגרו אצלנו במשך חודשים ארוכים ולעתים שנים. עם המורות הפרטיות למדנו באופן קבוע. כל אחד מהילדים למד עם המורה באופן פרטי לפי רמת ההתקדמות שלו אחרי שעות הלימודים. הבנים היו יושבים ללמוד הרבה עם אבא שלי, ועם המורים הפרטיים שהגיעו, עד שיצאו לישיבות.

בכתה ז' נכנסו לבית הספר מספר משפחות שבתאיות (מצאצאי שבתי צבי) והם הגיעו עד למשרד החינוך, ודאגו שבנותיהם לא תצטרכנה ללכת לבית הספר בשבת ולכן גם אנחנו קיבלנו פטור מהליכה לבית הספר בשבת.

מגיל 11 עד גיל 15 נסענו בקיץ למחנה של "אגודת ישראל" במשך שלשה שבועות. היו שם מדריכות מיוחדות וזוג שניהל את המחנה והם היו תמיד אלו שעודדו אותנו בשמירת המצוות. בגיל 17 כבר אנחנו בעצמנו הדרכנו שם. המחנות השאירו עלינו רושם מאד חזק. הם חיזקו לנו את הקשר החברתי עם בנות דתיות מערים אחרות, והתחלנו להתכתב עמן ולעתים רחוקות אפילו לנסוע לבקר לשבתות.

בגיל 14 הייתי חצי שנה באנטוורפן בביה"ס היהודי, ובגיל 16 פלוס עברתי לגייטסהד שבאנגליה ללמוד בסמינר שם למשך שנה.

ההורים שלי התחתנו בשנת 1937. אימא שלי הגיעה מהעיר פרשבורג  שבאוסטריה. שהייתה עיר ואם בישראל, בה שכנה ישיבת פרשבורג הנודעת, שנחשבה ל"אם הישיבות ההונגריות". ובשיא גדולתה הייתה הישיבה הגדולה ביותר בעולם. אביה של אמי היה מפרנסי הקהל שם. כשהגיעה לסנט גלן, היא ממש לא אהבה את המקום כי הוא היה כל כך רחוק מכל ריח של תורה.

אלא, שבשנת 1938, שנה לאחר נישואי הוריי, היטלר סיפח את אוסטריה והשליט שם את המשטר הנאצי. התחילו הרבה גזירות לא נעימות ויהודים רבים התחילו לברוח מהמקום והגיעו לשוויץ. שוויץ כמדינה לא רצתה לאפשר את כניסת היהודים.

דודה שלי הייתה אחת מהנשים הפעילות המרכזיות שעזרו להבריח אותם מעבר לגבול. אימא שלי עזרה לה באירוח כל הפליטים, ובמציאת מקום מגורים ופרנסה לכולם. אימא שלי תמיד אמרה שלכל אחד יש תפקיד בחיים. כשהיא הגיעה לסנט גלן המנוכרת, היא לא אהבה את המקום, ולא הבינה למה היא הייתה צריכה להתגלגל לשם אך בדיעבד הבינה שהקב"ה שלח אותה למקום הזה לפני המלחמה כדי שתוכל להכין את הקרקע לקליטת כמויות הפליטים שהגיעו, ובכך למלא את תפקידה בעולם.

הזוית האישית

דבורה: אמא הבינה שהקב"ה שלח אותה למקום הזה לפני המלחמה כדי שתוכל להכין את הקרקע לקליטת כמויות הפליטים שהגיעו, ובכך למלא את תפקידה בעולם.