מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סליק בעליית הגג

סבא שמואל והנכד יובל
סבא שמואל בצעירותו
למדתי לתפעל את הנשק בבית הכנסת

נולדתי בארץ בעיר תל אביב 1/5/1931. אמא שלי קיבלה צירים בדיוק כשעברה תהלוכת 1 במאי.
הוריי נולדו בתימן. כאשר אבי היה ילד, חשבו שהוא נפטר ולכן הכינו עבורו קבר. כאשר הניחו אותו בקבר עם תכריכים  אביו בא לשים לו בעיניו עפר (כמנהג המקום), ולפתע  אבי פקח את עיניו ואמר" ארץ ישראל".  ואכן בשנת 1909 עלו לארץ ישראל אבי והוריו.
בארץ שלטו באותה התקופה הטורקים. עם ההגעה לארץ ישראל גר אבי בשכונה של תימנים בעיר חדרה, חשוב לציין שחדרה העיר עוד לא הייתה קיימת, אך הייתה התיישבות קטנה של העדה התימנית וסבי היה המוכתר (הנציג בפני הרשויות). 
הסבא שלי היה נשוי בתימן לשתי נשים. הוא התגרש מסבתי ועלה לארץ עם אשתו השנייה ושתי הבנות שלו. בארץ, בחדרה נפטרו אשתו השנייה ואחת מבנותיו באותו היום ממחלת המלריה. אבי, שהיה בן 13 באותה תקופה סרב להישאר בחדרה מוכת המלריה, והחליט שהוא עובר לגור בתל אביב. וכך הוא הלך מאולגה ועד תל אביב דרך החוף. 
 
עם הגעתו לתל אביב הוא הגיע לשכונת נווה צדק והתגורר שם עם דודתו. גם הסבא שהיה המוכתר של חדרה החליט לבסוף לעזוב את חדרה ועבר להתגורר בתל אביב הוא בנה לו בית ואף נשא אישה שלישית וממנה נולדו לו שישה ילדים- ארבעה בנים ושתי בנות.
ילדות
זכור לי מהילדות שהיינו  נוהגים לשחק ברחוב משחקים שונים כמו: כדורגל, מחבואים ותופסת. הכי אהבתי לשחק כדורגל. לא היו לנו משחקים כמו  שיש היום. חברי היו השכנים ברחוב, והם המשיכו איתי גם לבית ספר.  כמנהג התימנים, למדתי בבית ספר שנקרא "תלמוד תורה" לתימנים.  למורה שלי קראו "המורי". המורי היה אדם  מאוד נחמד, והוא לימד אותי לקרוא בתורה. הוא היה מלמד בבית כנסת וגם מלמד אותי בבית. המאכל האהוב עלי בילדותי היה לחוח. אימי הייתה מכינה את הלחוח. אמי בישלה מאכלים של תימנים וגם מאכלים אשכנזים. את המאכלים האשכנזים היא למדה להכין מהאנשים שאצלם היא עבדה. בבית הספר הייתי תלמיד טוב, ואהבתי ללמוד חשבון ואנגלית. החבר הטוב ביותר בילדותי היה נתן זינר.  בבית הספר היו לי שני מורים שאהבתי: למורה האהוב עלי קראו שאקי, ואהבתי גם את המורה אלשיך. זכור לי שהיינו מאזינים בילדותי למוזיקה ישראלית ולועזית. וכשבגרתי בתל אביב היינו מבלים במועדון שהיה נפתח אחר הצהרים בבית הספר. את המועדון הפעיל מורה שלימד בביה"ס. לשמחתי לא נאלצתי לעבוד אחר הצהריים.  
 
נערות ובגרות
בגיל 14 גויסתי לארגון האצ"ל על ידי בחורה בשם שרה טירם. את שרה היכרתי דרך חבר שהיה שכן שלה. כאשר הייתי מסיים את לימודי בבית הספר העממי הייתי מגיע לחבר וכך הכרתי את שרה. באחד הימים שרה שאלה אותי האם ארצה להצטרף לארגון האצ"ל? וכמובן שהסכמתי. בני המשפחה שלי היו בעלי דעות ימניות אבל לא סיפרתי להורי על הגיוס, ורק כאשר התחלתי להביא הביתה נשק על מנת להחביא בסליק שיתפתי אותם בסוד העניינים. את הנשק (אקדחים ורובים) שקיבלתי החבאתי בבית הורי בעליית הגג. בעליית הגג היו לנו חביות שהיו ממולאות בחול מימי מלחמת העולם השנייה וזאת עשינו למקרה שהצבא האיטלקי יתקוף את תל אביב. אבל למעשה החביות שימשו כמקום מחבוא לנשק. למדתי לתפעל את הנשק בבית הכנסת, שהיה ברחוב הרצל פינת לוינסקי. בכל פעם העמדנו שומר בכניסה לבית הכנסת על מנת שישגיח. כאשר התבקשתי להוציא את הנשק ולהביאו הייתי שם את הנשק מפורק בתיק, כך הייתי הולך ברחבי תל אביב ילד עם תיק ובו רובים ואקדחים מפורקים. שהרי מי יחשוד בילד שיש לו נשק בתיק? 
 
פעם אחת, כאשר היינו בבית הכנסת, ראינו אדם לבוש חליפה וחשדנו שהוא בלש מהמשטרה הבריטית, נבהלנו מאוד, ירדנו מבית הכנסת והלכנו כל אחד לדרכו. אפילו דודי שהיה בארגון הלח"י והיה מסתובב כמו אנשי הלח"י עם אקדח, היה מחביא בסליק בבית הורי את הנשק כאשר חשד שמחפשים אחריו.
גם את החברים שלי גייסתי לארגון האצ"ל. אני וחבריי השתתפנו בכיבוש יפו. במהלך הכיבוש ניצלתי בנס ממוות. בני הדודים רענן לוריא וישעיהו ריבלין, שהוא קרוב משפחתו של הנשיא, ראובן ריבלין, היו יחד איתי בארגון. ובאחד הפעמים  כאשר היינו בעמדה ביפו, ישעיהו ריבלין שידע לנגן על אקורדיון  ביקש ממני שאלווה אותו לשדרות רוטשילד על מנת שייקח את האקורדיון שלו.  הלכנו יחדיו, טרם חזרתנו לעמדה, פגע פגז בעמדה שהיינו בה ושני המפקדים שלי נהרגו. חבר נוסף שלי נפצע מרסיסים וחבר נוסף אף איבד רגל בהפגזה. ישעיהו אני נצלנו בנס בזכות האקורדיון.
 
עם קום המדינה התגייסתי לצבא. בתחילה שירתתי באילת, ועם שחרורי משירות סדיר גויסתי למילואים לסיירת ג'יפים ועשיתי שירות מילואים פעיל עד גיל 55. המפקד שלי שהגיע עד לדרגת תת אלוף, אמנון אשכול שהיה מעין המפרץ, "משך" אותי אחריו לסיירת הג'יפים. עם תום השירות שנות שירותי במילואים קיבלתי תעודת הוקרה על שירות המילואים שעשיתי.
אהבת נעורי
החברה הראשונה שלי הייתה שפרה, פגשתי אותה כשביקרתי את סבא שלי שגר בחדרה ואיתה גם התחתנתי. בחדרה הייתה גם הנשיקה הראשונה שלי עם שפרה.
 
זיכרונות מחנוכה
כל שנה חגגנו את חג חנוכה. היינו אוכלים סופגניות ולביבות בערבי החנוכה כל המשפחה המצומצמת. כשהיינו צעירים חגגנו עם ההורים את חנוכה, אחר כך כשכבר גרנו בדירה נפרדת אני ושפרה אשתי, חגגנו רק עם המשפחה המצומצמת אנחנו והילדים. ברכתי על הנרות והדלקתי את נרות החנוכה כל 8 ימי החג. לאחר הדלקת הנרות בחנוכייה היינו שרים את השיר "מעוז צור". במהלך חג חנוכה הכנו מאכל תימני שנקרא זלביה, זהו בצק שמרים שמתפיחים ממנו חתיכות שיוצאות לא ממש עגולות ואותן מטגנים בשמן עמוק. יוצאות זלביות וזה ממש טעים. בחנוכה, כילדים, נהגנו לשחק בסביבונים שנקראו: פורפרות. הפורפרות היו עם החוט שהיינו מלפפים אותו על הסביבון ואז היינו מסובבים. כילדים, גם היינו מקבלים בכל חג חנוכה דמי חנוכה מאבא.
 
תשע"ו
 

מילון

מוכתר
המוח'תאר הוא פקיד ממשלתי הממונה על ידי השלטונות . בין תפקידיו, לשפוט בסכסוכים קלים, בין איש לרעהו ולייצג את הכפר בפני השלטונות. בתקופה העות'מאנית, הוא היה אחראי על רישום הלידות, הנישואין והפטירות ועל הגיוס לצבא. לעתים, התפקיד עובר במשפחה. עם חילופי שלטון, קורה שהמשרה עוברת מחמולה (משפחה רחבה) אחת לשנייה, אפילו יריבה לה. ביישובים העבריים לא היה קיים מוסד כזה אך במקרים מסוימים נאלצו למנות אדם שישא בתואר על מנת ליצור קשרים עם היישובים הערבים השכנים. מוח'תאר הכפר הערבי ביקש לבוא במגע עם המוח'תאר ולא עם מזכיר פנים או בעל תפקיד דומה. לדוגמה, משה (דרוויש) צורי נבחר בתחילת המאה ה-20 להיות "מוח'תאר" היהודים בעכו. במסגרת תפקידו טיפל בענייני הכספים של הקהילה, בבית הכנסת, בכרם זיתים שהיה בבעלות הקהילה, בבית הקברות שלה, ובקשר השוטף עם הרשויות.

סליק
"סְלִיק" הוא כינוי למחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים. המלה נכנסה לשימוש נרחב בתקופת טרום הקמת המדינה

מורי
המורה בחדר המסורתי המכונה בפי יהודי תימן בשם "מורי"

ארגון האצ"ל
הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל ובראשי - תיבות- אצ"ל. היה ארגון צבאי מחתרתי עברי, שנוסד בירושלים, בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה", בשל דרישתם לפעולה נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים, בעיקר זו של מאורעות תרפ"ט. מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "ההגנה" או "המעמד". אנשי הארגון הצטרפו לצה"ל עם הקמתו.

לחוח
פיתה תימנית

ציטוטים

”לא לפחד ולהאמין בעצמך“

הקשר הרב דורי