סיפור של נעורים בגולה ועליה לישראל
נעורים בגולה בעת מלחמת העולם ובהמשך תחת משטר קומוניסטי ושמחת העלייה לארץ
נולדתי וגדלתי בעיר בראשוב בחבל טרנסילבניה שברומניה. בראשוב היא עיר השוכנת בהרי הקרפטים ומוקפת פסגות גבוהות משלושה צדדים. העיר הוקמה לפני מאות שנים ומרכזה העתיק הציורי כולל בעיקר בתים מתחילת המאה העשרים. אנחנו גרנו בבית חדש יחסית למרגלות ההר טימפה שעליו נהגתי לטפס בצעירותי ומראשו השקפתי על העיר. בגיל ארבע הורי רשמו אותי לגן ילדים גרמני אבל כעבור שנה עברתי לגן רומני מפני שהגרמנים התחילו להציק ליהודים.
בגיל 7 התחלתי ללכת לבית ספר יסודי יהודי אשר היה ממוקם בחצר בית הכנסת, אבל כעבור חודש גירשו אותנו משם כנופיות משמר הברזל. אנשי משמר הברזל היו פשיסטים קיצוניים אנטישמים שרצו להשתלט על רומניה בכוח הזרוע. בית הספר היהודי נאלץ לנדוד בין בתים שונים בעיר, אבל בסופו של דבר הוא הצליח לשרוד וסיימנו את שנת הלימודים בהצלחה.
בנוסף לגרמנית והונגרית שידעתי מן הבית ורומנית מגן הילדים, הורי דאגו לכך שעוד מגיל 5 אתחיל ללמוד גם עברית. המורה שלי לעברית לימד אותי לדבר, אך גם לקרוא ולכתוב עברית ובנוסף לימד אותי את ארבע פעולות החשבון הבסיסיות. לפיכך לא היה זה פלא שעם כניסתי לבית הספר ידעתי יותר מכל הילדים בכיתה וכך קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר.
בינתיים פרצה גם מלחמת העולם השנייה. היטלר החליט לפצל את חבל טרנסילבניה ולהעביר את מחציתו הצפוני לשליטה של ההונגרים. בעקבות זאת נותק הקשר בין משפחתנו הקטנה (ההורים, אחותי ואני) לבין הסבים ורוב הקרובים האחרים אשר התגוררו בצפון טרנסילבניה. גם רומניה וגם הונגריה הצטרפו לברית עם גרמניה וחיילים גרמנים נכנסו לשתי המדינות. כל הקרובים שהיו תחת שלטון הונגרי, סבים, דודים ובני דודים, כארבעים במספר, נספו בשואה. מזלנו שפר ונשארנו בחיים, אבל ירדנו מנכסינו ואבי אולץ לעבוד בעבודות כפייה קשות.
בקיץ 1944 החלו הפצצות של מטוסים אמריקאים מן האוויר ובאוגוסט המלך הרומני החליט לגרש את הגרמנים מן הארץ והצבא הרומני הצטרף לכוחות ברית המועצות .
לפי השיטה המקובלת באותם הימים באירופה, בית הספר היסודי כלל רק ארבע כיתות ולאחריו התלמידים עלו לבית ספר תיכון שכלל 8 כיתות, עד כיתה י"ב. בבראשוב לא היה תיכון יהודי ועל כן נרשמתי לבית ספר תיכון רומני ובו למדתי עד סיומו. כשהייתי בן 14 הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית "דרור הבונים" והייתי פעיל מאוד בכל האירועים שהתקיימו במסגרתה. זכור לי במיוחד שב- 14 במאי 1948, בחופשת הפסחא, נסעתי יחד עם עוד שני חברים למפגש ארצי ובו הודיע לנו שליח מארץ ישראל שבאותו יום הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. השמחה היתה עצומה, בערב רקדנו והשתוללנו סביב מדורה. אך באותה שנה עלו הקומוניסטים לשלטון ברומניה והתנועות הציוניות הוצאו אל מחוץ לחוק. אני וחברי מדרור הבונים חברנו עם בנות מתנועת בני עקיבא וכך יצרנו לעצמנו חבורה בת 15 נערים ונערות שקראנו לה "גשקה" (כנופיה ברומנית). במסגרת הגשקה נפגשנו לפחות פעם בשבוע, רקדנו ריקודים סלוניים, עשינו טיולים בהרים שמסביב לעיר.
ארצות המערב וישראל נחשבו לעוינות על ידי השלטון החדש ויהודים רבים עזבו את רומניה ועלו לישראל בתחילת שנות ה-50. אמי אשר ידעה עברית עוד מנעוריה התחילה לתת שיעורי עברית בחשאי וגם הורי החליטו לעלות ארצה. כדי להכין את העליה, אבי פנה לשגרירות ישראל בקיץ שנת 1951, אבל חודש לאחר מכן הוא נעצר בעוון "ריגול לטובת מדינה עויינת" ובמשך יותר משנתיים לא ידענו כלום על קיומו.
אמי, אחותי ואני הועברנו מן הדירה היפה שבה גרנו אל דירונת קטנה בבית רעוע בן 200 שנה אשר מט לנפול, מים זורמים לא היו בו ובור שופכין בחצר שימש כשירותים היחידים עבור שלוש המשפחות שגרו בבית. אני הצלחתי לסיים את בית הספר התיכון ולהוציא תעודת בגרות באותו קיץ, אבל כבן לאויב המדינה לא היה לי שום סיכוי להמשיך בלימודים אוניברסיטאיים. אמי היתה מפרנסת המשפחה בעזרת שיעורי העברית שנתנה, למרות שכעבור חודשים אחדים הופסקה האפשרות לעליית היהודים לישראל. אני התחלתי לעבוד קודם כפועל בבית חרושת למברשות ואחר כך כמבקר איכות במחלקת חישול המתכות באחד ממפעלי התעשייה הכבדה.
לאחר מותו של הרודן סטלין בשנת 1953, שוחרר אבי מן המעצר בו הוחזק ללא משפט במשך יותר משנתיים. בשובו הוא נראה זקן, רזה, כפוף וחולני. הוא איבד 40 ק"ג ממשקלו ולעולם לא הצליח עוד להיות זקוף ושמנמן כמו קודם.
בימים הבאים הוא התחיל לספר את אשר עבר בזמן המאסר. בתחילה הוחזק בצינוק במרתפי הבולשת, הסקוריטטה הידועה לשמצה, ושם נחקר בימים ובלילות. בהמשך העבירו אותו לטירה הרוסה אשר שמשה כלא לאסירים פוליטיים, באמצע יער עבות על ראש גבעה בעיר ושם קפא מקור בחורף כשלגופו רק בגדי קיץ שאתם הלך מן הבית. אחר כך שוב נחשף לחקירות והפעם במרתפי הסקוריטטה בבוקרשט, משם הועבר לבית משוגעים לתקופה של שלושה חודשים ולבסוף "בילה" כשנה וחצי באולם מעצר גדול על שפת הנהר דנובה, יחד עם עוד 70 אסירים פוליטיים. בכלא הזה היו תנאים סניטריים ירודים מאוד, האסירים נאלצו לעשות את צרכיהם בדלי שעמד בפינה והאוכל היה דל ביותר. אבי חלה בדיזנטריה וחייו ניצלו רק הודות לרופא שאשפז אותו במרפאת הכלא.
בשנה שאחרי מותו של סטלין האווירה נעשתה קצת יותר חופשית ואז הצלחתי להתקבל ללימודי הרפואה. נוסף על מקצועות הרפואה הלימודים כללו גם את השפה הרוסית ואת עקרונות הקומוניזם ונאלצנו להשתתף בפעולות של "עבודת התנדבות" כפויה, כגון ניקוי רחובות מן השלג בחורף, קטיף של כרוב או תפוחי אדמה בסתיו, וכו'. בחופשת הקיץ שלאחר השנה השלישית נלקחנו לחודש טירונות בצבא. בשנת 1957 שוב התאפשר ליהודים להירשם לעליה לישראל וגם משפחתנו נרשמה, אבל בתחילת 1959 התחילו השלטונות להציק לאלה שנרשמו והסטודנטים שביניהם סולקו מן הלימודים. כך סולקתי גם אני יחד עם 13 יהודים שבשנה החמישית בפקולטה לרפואה. חזרתי אל הורי לבראשוב והתחלתי לעבוד כמין עוזר לרופא בשני כפרים שבקרבת העיר, אך מצב רוחי הלך ורע מיום ליום כי מצד אחד לא יכולתי להמשיך ללמוד ומצד שני את הדרכון לא קיבלתי. גורלם של כל הסטודנטים היהודים שהורחקו מן הלימודים היה דומה.
בתום שנה משפחתנו קיבלה אישור נסיעה לבלגיה, לא לישראל, אך זה נתן לנו אפשרות לעזוב את רומניה. קבלת אשרת הכניסה לבלגיה היתה אף היא כרוכה בהרפתקאות וגם כסף לקניית כרטיסי הנסיעה לא היה לנו. אבל בפברואר 1960 הצלחנו סוף כל סוף להסתדר איכשהו, לצאת מן הגיהינום הקומוניסטי ולהגיע עד וינה שבאוסטריה. שם פנינו לאנשי הסוכנות היהודית ובעזרתם הגענו לארץ על סיפון אוניית תיאודור הרצל. כאשר העיר חיפה נפרשה לפנינו בכל הדרה בשקיעת השמש, פרצנו ארבעתנו בבכי מרוב התרגשות ושמחה. קיבלנו מחצית של אסבסטון בעיר חולון ובדירה המסכנה הזאת הרגשנו כאילו אנחנו בארמון, כי היו לנו שירותים, מקלחת ומטבחון עם מים זורמים והכל נראה לנו נחמד. אבי קיבל מעמד של אסיר ציון ובתמיכת הסוכנות קיבלנו דירה בשיכון בתום השנה הראשונה להיותנו בארץ. אני סיימתי את לימודי הרפואה בירושלים, הקמתי משפחה וזכיתי לתפקידים מכובדים כרופא.
מילון
משמר הברזלפשיסטים קיצוניים אנטישמים ברומניה
סקוריטטה
הבולשת ברומניה הקומוניסטית
קומוניזם
תורה שמתימרת שכולם שווים
דיזנטריה
מחלה מסוכנת עם שלשולים דמיים
אסבסטון
צריף בנוי מאסבסט
ציטוטים
”מקומו של יהודי הוא במדינת ישראל“