מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור עלייתו והתבגרותו של הילד חיים כהן בינות

סבא ואני וצלחת הסדר
סבא בעבר
הסיפור מספר על חייו ועלייתו של חיים כהן בינות כילד בן ארבע ועד היום

אני חיים כהן בינות בן 71. נולדתי בטנג'יר שבמרוקו באפריל 1945. אבי אברהם היה בנו של רב שעל שמו אני נקרא, אמי אסתר היא בתם של שלמה בן חיים שהיה סוחר ופעיל בקהילה היהודית ואסתרייה שהייתה כל שנותיה עקרת בית ובנוסף סייעה לכלכלת הבית בעבודות רקמה מיוחדות לעשירי העיר וייצור ביתי של נקטרים. 
 
בשנת 1946 -1947 אמי חלתה בשחפת ומכיוון שאותם ימים היו אחרי תום מלחמת העולם השנייה והיה מחסור  בפניצילין בעולם, בגלל הצריכה המוגברת במלחמה. אמי נאלצה לנסוע לאזורים צחיחים על מנת להקל עליה את המאבק במחלה. בשנת 1948 נולדה אחותי דורית בלידת תאומים עם אח נוסף שלי שנולד חולה ונפטר כעבור כחודשיים . בשנת 1948 קצת אחרי לידת אחותי מצבה של אמי הורע ולאט לאט היא דעכה עד שבינואר 1949 היא נפטרה. בשנתה האחרונה היא טופלה בביתם של סבי וסבתי (בן חיים) וכמובן שגם אני הייתי שם בן בית ואחותי הקטנה כשהייתה בת שנה היא הועברה לטיפול אצל נזירות במנזר.
 
סבי  היה יהודי אדוק וציוני שהגעגועים לציון ולישראל העסיקו את ליבו כל הזמן והתקוות שהתממשו של יהודי העולם עם הכרזת המדינה ובעקבות האסון שפק את המשפחה החליט סבי כעבור פחות משנה לעלות לארץ ישראל. לסבי וסבתי היו עוד 5 ילדים שמהם 3 מתחת לגיל 18 ועם  שלושתם וביחד איתי התארגנו לעלייה לארץ ישראל, כאשר אחותי הקטנה נשארה במנזר ובהשגחת אבי ודודותיי מצד אבי .
 
המסע לארץ ישראל
תחילה שטנו באנייה למרסיי / עיר נמל שבדרום צרפת שם התמקמו פקידי הסוכנות והעלייה במחנות ששימשו בתום המלחמה כמחנות עקורים והפכו להיות למחנות קליטה מיון והכנה למסע לארץ ישראל, במרסיי כילד בן 4   חליתי באדמת. פקידי הסוכנות לא התירו לי לעלות לארץ כל עוד אני חולה והעבירו אותי לבית הבראה בקרבת מקום שנקרא וילה ברי . כמו כן פקידי הסוכנות הורו לסבי וסבתי שרק אחד מהם יישאר איתי במרסיי שבצרפת וכל יתר בני המשפחה יעלו מיד ארצה .
 
סבתי התנגדה נמרצות והפתרון נמצא בכך שסבי וסבתי נשארו איתי ושלושת דודי הצעירים יותר ( חיים- 13 , רחמים- 15, וחנה- 17) יעלו מיד לארץ במסגרות של עליית הנוער  והתפזרו בהכשרות בקיבוצים שונים. ההחלמה שלי בצרפת  ארכה כ-4 חודשים  ובמרץ 1950 עלינו באנייה לארץ .
 
תחילה הביאו אותנו למעברת אוהלים בזיכרון יעקוב. באותה שנה מזג האוויר היה קר מאוד גשום ושלג ירד בכל הארץ ואנחנו גרנו באוהלים כשבחוץ ירד שלג. מאוחר יותר העבירו אותנו למעברה ברמת ישי שם התגוררנו בבדונים ( צריפים שהקירות שלהם היו משכבה כפולה של בד ברזנט). כעבור 3 שנים עברנו לבית בנוי בעיירה חדשה שהוקמה באותה שנה בשם מגדל העמק והיינו בין 40 המשפחות הראשונות של העיירה.
 
סבי וסבתי במשך הזמן מאז העלייה חיפשו את דודיי שהתפזרו בקיבוצים והקשר איתם חודש. אותם ימים היו ימיי צנע ( שלא היה הרבה אוכל) והמשפחות קיבלו הקצבה של מזון לפי גודל וגילאי המשפחה. לילדים הייתה הקצבה גדולה יותר למשל אני כילד קיבלתי שתי ביציים בשבוע והמבוגרים קיבלו ביצה אחת. הפרנסה הייתה מאוד קשה ,וסבי שבמרוקו היה לו עסק מכובד למסחר והוא גם היה פעיל מאוד בקהילה היהודית וכשהגיע לארץ הפך להיות פועל פשוט ועסק בכל מיני עבודות מזדמנות בקיבוצים מסביב . למשל הוצאת זבל , פרות מהרפתות או עבודות חקלאות אחרות ויש לזכור שסבי היה בן 55 בערך.
 
במגדל העמק למדתי בבית הספר היסודי ונוסף ללימודים הרגילים גם טיפחנו גן ירק שכלל גם תבלינים וצמחי מרפא. ומכיוון שהייתה לנו  חצר גדולה בבית אני יישמתי את מה שלמדנו בבית הספר וגידלתי גם ירקות ותבלינים.בשנת 1957 עברתי לקיבוץ של הדוד שלי גבת ונכנסתי שם לכיתה ז' וחייתי שם בחברת  הילדים עד סוף בית הספר התיכון ולאחר מכן התגייסתי לצבא.
 
בסוף בית הספר התיכון ולפני הצבא חגגנו חג מחזור שזהו חג שכל כיתה בוגרת שמסיימת י'ב מכינה הצגה או מופע ומזמינה את כל הקיבוץ לחגוג את הבגרות של הכיתה.בסיום הצבא הכרתי את שושנה טבעוני וכמה חודשים אחרי שהשתחררתי פרצה מלחמת ששת הימים והייתה שמחה מאוד גדולה על שחרור ירושלים , הכותל המערבי והעיר העתיקה . כמה חודשים אחרי המלחמה אני ושושנה נישאנו ועברנו לקיבוץ שלה (קיבוץ אלונים) ושם אני חיי עד היום .
 
בפברואר 1970 בתי הבכורה דקלה נולדה לאחר 4 שנים בתום מלחמת יום כיפור בתי הקטנה דלית נולדה והשמחה הייתה רבה. במשך השנים דקלה ודלית למדו בבית הספר האזורי וסיימו תיכון . כל אחת לפי גילה התגייסה לצבא .שנה לפני גיוסה, דקלה התנדבה לגרעין "עודד" שפעל בקרב נוער טעוני טיפוח ביישובים הקטנים. ומאוחר יותר התגייסה לחיל החינוך והייתה סמלת תנאי שירות. דלית התגייסה לפיקוד הצפון בתפקיד צפ"תית. בתקופת שירותה עברה תאונת דרכים ונפגעה במרפק וביד ולאחר תקופת אישפוז וטיפולים, חזרה לשירות.
 
עם תום שירותה, חזרה לקיבוץ ועבדה כשנה בענפי הקיבוץ ולאחר מכן יצאה לטיול הגדול בערך כ- שנה להודו ואוסטרליה, בזמן שהותה באוסטרליה פגשה את בחיר לבה ערן רדמי והמשיכו ביחד את השהות שלהם באוסטרליה ולקראת הסוף ערן חזר לארץ ודלית כמה חודשים אחריו ובארץ נפגשו שוב . לאחר תקופה  קצרה הם החליטו להינשא , שכרו בית ברמת גן לאחר כשנתים מחתונתם הולידה דלית את בתה בכורה רותם  הנקראה על שם השיח "רותם המדבר" . אחרי שנה ושמונה חודשים מהולדתה של רותם נולדה זואי בתם האמצעית ( דלית קראה לה בשם זה שפירושו חיים ביוונית מכיוון שבלידתה הייתה טראומה ולשמחתנו הרבה הכל נגמר בטוב) . בשנת 2011 בתם האחרונה והקטנה ביותר אלה נולדה.
 תשע"ו

מילון

ימיי צנע
תקופה אחרי קום המדינה שבה לא היה מספיק אספקה ומזון בארץ והמזון חולק במנות קצובות

ציטוטים

”אני יישמתי את מה שלמדנו בבית הספר וגידלתי גם ירקות ותבלינים“

הקשר הרב דורי