מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור מדהים על איש אמיץ – חסיד אומות העולם

נועם וסבא ברוך בב"ס יחדיו.
סבא ברוך, בן ניצולת השואה
סיפור אודות איכר פולני אמיץ אשר הציל בשואה שישה נפשות תוך גבורה עילאית.

אני סבא של נועם אדלר. נולדתי באורוגואי ב-1950. הורי אברהם ואווה נולדו בעיירה באזור שבאותם ימים נכלל בשטח של פולין. שם העיירה הוא זבורוב.
 
בשנת 1936 החליטו הורי להתארס. אלא שאבי העדיף לפני החתונה להגר לאורוגואי להתבסס כלכלית במקום ורק לאחר מכן להביא את אמי ולערוך שם את החתונה .אבי עסק במכירת בגדים ואחר כך פתח חנות אופניים. באותו זמן אמי נשארה ממתינה לרגע שיוכלו להתאחד. אלא שבשנים 1937-1938 התחילה התכנית להשתבש  לאור ההשפעה ההולכת וגוברת של השלטון הנאצי על פולין, כתוצאה ממנה הפולנים צמצמו מאד את זכותם של פולנים יהודים לעזוב את המדינה.
 
בשנים האלו אבי עשה ניסיונות שונים להביא את אמי אליו שנכשלו . בניסיון אחד אף נתן יפוי כח לאיש מהעיירה שלהם להתחתן עם אמי בשמו ובמקומו. תקוותם של הורי הייתה שזה יאפשר להם להתאחד אבל גם ניסיון זה לא צלח בגלל סירוב הגרמנים. הורי נקלעו לייאוש שכן כל הניסיונות נכשלו.
 
ב-1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים פתחו במסע לכיבוש פולין. עברו מספר שנים של כיבוש גרמני מבלי שקראו בזמן זה אירועים טרגיים במיוחד. רק ביוני 1941 החל הגרוע מכל, אז נכנסו לעיירה כוחות שתפקידם היה לרצוח יהודים ובלילה נוראי אחד רצחו את סבי מצד אמי ושני אחיה יחד עם מאות גברים יהודים  מהעיירה. אמא שלי זכרה כל חייה את רעש היריות, השירים של הגרמנים והריח של האש והעשן שליוו את רצח בני משפחתה באותו לילה ארור. היא נשארה בודדה עם אמה.
 
הגרמנים כינסו את כל היהודים שהיו בגיל מתאים לעבודות קשות מהעיירה ושלחו אותם למחנות עבודה שליד העיירה. ביניהם הייתה אמי אשר נשלחה לעבוד בסלילת כבישים כ- 15 שעות ביממה. כך אמי עברה בסבל ובקושי רב תקופה ארוכה מימי המלחמה.
 
ב-1942, עם התגברות השמדת היהודים באירופה, באו הגרמנים לסיים את "העבודה" בעיירה ולרצוח את שארית היהודים אשר בה.  אמי הספיקה להסתתר מאחורי לול שהיה בחצר ביתה וראתה דרך חריצים של קיר הלול איך גוררים את אמה. כל חייה זכרה אמי באימה הרגעים בהם ראתה איך גוררים את אמה האהובה. מאוחר יותר נודע לה שהיא נלקחה למחנה בשם טרבלינקה. היהודים המעטים שנשארו חיים ובהם אמי כונסו במרכז העיירה שם סגרו בשבילם אזור קטן ששימש כגטו. משך תקופת חיי הגטו ראתה אמי איך שורפים את בית הכנסת של העיירה ומתכוננים לחסל את שארית היהודים החיים. אמי מיואשת לחלוטין פנתה לחבר של אביה שהצליח להציל את עצמו ואת משפחתו. היא זכרה שאביה אמר לה שאם חלילה תישאר בודדה תבדוק אם משפחת זייגר בחיים ותנסה להיעזר בהם. הוא קיווה שהם, בני משפחת זייגר ישרדו ויוכלו לעזור למי ממשפחתו אשר יצליח אף הוא להציל את עצמו .ואכן זייגר היה נדיב עם אמי והסכים לצרפה לתכנית שלו להציל את משפחתו.
 
זייגר הכיר היטב איכר פולני בשם אנטון, וששם החיבה שלו אנטושה, שחי ערירי ובודד בבית מוזנח בקצה העיירה. אנטושה היה מוכר על ידי בני העיירה בעצם כ"שוטה הכפר" , אדם  סהרורי במקצת אשר כל חייו הבודדים הקדיש לדאגה לחיות מכל סוג, אפילו יהיו אלו חרקים או רכיכות. הוא היה מסתובב בעיירה בבגדיו הבלויים וילדים אף פחדו קצת ממנו אם כי ללא סיבה . זייגר פנה לחברו אנטושה וסיכם איתו שיחד יחפרו בור מתחת לביתו ושם יוחבאו בני הזוג זייגר וילדיהם הקטנים בני התשע ושש וכן אמי שהייתה אז בת עשרים ותשע ונערה נוספת שגם צורפה לחבורה. בסתר ביצעו את העבודה הקשה ועם סיומה נכנסה כל החבורה לבור. החיים בבור היו קשים ביותר. חבורת הניצולים ניזונו ממעט מאד לחם ותפוחי אדמה שאנטושה הצליח מדי פעם להגניב לבור וכמובן מעט מים שהיה מוריד יחד עם האוכל בכד עם חבל . גובה הבור כמטר ושלושים ולכן לא יכלו המבוגרים לשהות בו בעמידה ושאר המידות שלו כמטר על שני מטר . עבור שש נפשות היה זה כמעט בלתי אפשרי לחיות בחלל כזה קטן ונמוך אך כמובן בני החבורה הסתפקו  בכך שחייהם נמשכו בלי לחשוב באלה תנאים הם נמשכו. אמי הייתה עוזרת לילדים של משפחת זייגר לעבור את הימים והלילות הקשים בכך ששיחקה עמם משחקים וסיפרה להם סיפורים שהמציאה. חלק מהתופעות הקשות ביותר שהתלוו לחיים במחבוא היו החושך אשר הופר לעיתים נדירות באור שנכנס כאשר נפתחה דלת הבור, וגם גירוד העור כתוצאה מכינים ופשפשים אשר בקושי ניתן היה לסבול. מדי פעם אמר להם אנטושה ששמע שכנים שעקבו אחריו ושנודע להם על המחבוא מאיימים כי אם לא יקנו את שתיקתם בכסף של הניצולים או באוכל שאולי היה יכול אנטושה להביא להם  יסגירו את החבורה לגרמנים.
 
מספר חודשים לאחר ששהו בבור שכן התפרץ עם אקדח לבית של אנטושה ודרש באיומים שיסגיר את היהודים. למשמע הצעקות כולם התכוונו לצאת מהבור ולברוח אך לפני שהספיקו נשמעו יריות אשר מאחת מהן נפצעה אמי. למזלה הכדור רק שרט את בשרה ליד המותן מתחת לזרוע. על אף הפציעה אמי רצה עם בני משפחת זייגר לנסות ולמצוא מקום מחבוא אחר לפני שיבואו הגרמנים שלבטח שמעו את היריות. היה זה חורף והם רצו בשלג כמעט יחפים ועם מעט בגדים עליהם, כפי ששהו בבור. הם היו אנשים חלשים ורעבים ובריחתם הייתה להם סיוט. הם רצו ביערות כשממרחק שמעו את נביחות הכלבים ולעיתים צעקות של תושבים וחיילים. הפחד היה נוראי. בשעות האור הסתתרו ובשעות החשכה התקדמו לאיטם. כעבור יום וחצי החליטו לחזור לבית של אנטושה שכן נשארו לגמרי ללא כוחות נפשיים, ובלי יכולת פיזית להמשיך ולרוץ. כשהגיעו לבית של אנטושה זה חיבק אותם ואמר להם: "נחפור בור חדש ושם תהיו עד סוף המלחמה". גם אמי ושאר אנשי הבור בכו מאושר אתו וחיבקו אותו. 
 
אנטושה ומר זייגר אכן חפרו בור חדש מתחת לאסם סמוך . אנטושה ידע שאחת הסכנות הקשות ביותר היא יכולת הכלבים של החיילים הגרמנים להריח ולגלות כך את נוכחותם של חבורת הבור. כדי למנוע מהכלבים להריח היה על אנטושה לפזר אבקת סודה באזור הבור שתפקידה היה לשבש את חוש הריח של הכלבים. אלא שהנגיעה באבקת הסודה עלולה הייתה להשאיר פצעים בידיו. כדי למנוע שהגרמנים יראו פצעים בידיו ויחשדו שהוא מסתיר אנשים עשה את מלאכת הפיזור עם הפה תוך שהוא יורק את החומר מעל הבור. מובן שפעולה זו גרמה לפצעים בפיו ולקושי בדיבור. אנשים לא חשדו דבר,  שכן הוא היה מוכר כ"שוטה הכפר". לעיתים שוהי הבור שמעו ממש מעליהם את קולות החיילים הגרמנים ואת השירה שלהם. כל אחד חיפש דרך לסתום את הפה של עצמו עם חלק מהבגד שלו או עם שמיכה שהייתה בבור כדי למנוע מכל רעש ולו הקטן ביותר להסגיר אותם. אפילו מרעש נשימותיהם פחדו. בעיקר פחדו מכך שאחד הילדים יפרוץ בבכי או יצעק בלי שליטה. הכי קשה היה לסתום את פיותיהם של הילדים המסכנים שגם בלי זה היו שרויים בפחד מתמיד. משך ימים בודדים הגרמנים וכלביהם התמקמו ממש מעל המחבוא. באותם ימים אכלו שוהי הבור תולעים שהיו באדמה, וגם זה בקושי, ושתו את השתן של עצמם.
 
כעבור מספר ימים, בוקר אחד, נהיה לרגע שקט מלא ובפתאומיות נפתחה דלת המחבוא ונשמעה צעקתו של אנטושה: "ניצלתם. הרוסים נכנסו, הגרמנים עזבו". אמי ושער אנשי הבור יצאו ממנו בריצה והחלו להתלוות בריצה אל החיילים הרוסים שצעדו בדרך. הם נראו כמו שלדים חיים. עור ועצמות. מאיפה היה להם הכוחות לרוץ עם החיילים ולא ליפול מרגליהם? אחרי מספר מאות מטרים נעצרו, התחבקו וחזרו אחורנית לחבק ולנשק את אנטושה, יקירם. לאמי היה כרכוש באותם ימים רק הבגדים הבלויים שעליה. 
 
כעבור זמן מה החליטה משפחת זייגר לעבור לעיר גדולה שבמחוז  קראקוב ואמי חשבה שטוב יהיה להתלוות אליהם. עלו על רכבת מסע והתמקמו בקראקוב, מר זייגר הצליח לשכור דירה קטנה ושם אמי התגוררה ובתמורה הייתה אחראית לעבודות הבית ושמירת הילדים. יום בהיר אחד אמי מצאה ברחוב בקראקוב מכר ותיק מזבורוב. מה גדולה הייתה הפתעת אמי כשזה אמר לה: "הארוס שלך אשר באורוגואי עדיין מחכה לך, לא התחתן בשל כך והוא בייאוש גמור חושב רק על איך למצוא אותך". לקח זמן לאמי להאמין למשמע אוזניה. המכר היה זה שהודיע לאבי שאמי שרדה את השואה. אבי פנה לארגון הצלב האדום הבינלאומי כדי שימצאו את כתובת אמי תוך חיפוש בשמות וכתובות הניצולים, ולמזלם של הורי, הם אכן מצאו את הכתובת והעבירו אותה לאבי. כעבור מספר חודשים שלח אבי לאמי כרטיס הפלגה לאורוגואי.
 
בדצמבר 1946, שבועיים לאחר שאמי הגיעה לאורוגואי, התחתנו הורי. בדצמבר 1947 נולד אחי עמנואל וביוני 1950 נולדתי אני. תקופת הפרידה מאונס שלהם ארכה עשר שנים בדיוק. הורי נפטרו בארץ, אליה עלו מאורוגואי ב 1972 בהפרש של עשר שנים בדיוק. באותו תאריך עברי אבי לפני אמי עשר שנים מאוחר יותר.
 
 הענקת מעמד של "חסיד אומות העולם"אנטושה מטעם מוסד "יד ושם"
סיפור האהבה הבלתי יאומן של הורי הגיע לסוף טוב רק הודות לאדם אמיץ אחד: אנטושה, אותו "שוטה כפר" אנושי אשר סיכן את חייו משך שנים כדי להציל נפשות נרדפות בתקופת השואה. שנים בודדות לאחר עלית הורי ארצה פעלו להעניק לאנטושה המעמד של "חסיד אומות העולם" מטעם מוסד "יד ושם". התעודה והמדליה המגיעים לו הוענקה לו ב"יד ושם" רק ב- 1995 עם ביקורו של אנטושה בארץ.
 
בהזדמנות זו נפגשו משפחות זייגר ואדלר וגם הנערה הנוספת שניצלה בבור, ציפורה המתגוררת בחיפה עם מצילם האהוב: אנטושה .עם הקמת המוזיאון החדש של "יד ושם" הונצח זכרו של אנטושה כאחד מחסידי אומות העולם הבודדים המוזכרים . אחד מבין האלפים, ותמונתו ניצבת באגף חסידי אומות העולם במוזיאון יחד עם תמצית סיפור גבורתו כהוקרה לנפש האנושית המיוחדת של אותו "שוטה הכפר"  שעשה את אשר מיליונים אחרים לא העזו לעשות בתקופת השואה. לפני מספר שנים יצא לאור ספר ילדים המספר על "סיפור מדהים על איש אמיץ", אנטושה.  

מילון

טרבלינקה
טְרֶבְּלִינְקָה הוא הגדול בשלושת מחנות ההשמדה

ציטוטים

”אנטושה "שוטה הכפר" עשה את אשר מליונים אחרים לא העזו לעשות בתקופת השואה.“

הקשר הרב דורי