מאגר סיפורי מורשת

סבא נולד בשנת 1929 בברלין אשר בגרמניה הוא חי בברלין כ6 שנים עד שבאפריל שנת 1935 עלה לארץ.

הוא גר בשכונת בורכוב אשר כיום היא העיר גבעתיים. עם אביו יוסף ואמו לאה אחיו אשר היה בן 14 ואחותו בת 13. למד בבית הספר המקביל שכיום הוא בית הספר על שם כצנלסון ובגיל 11 הצטרף לנוער העובד ואחר כך לשומר הצעיר. 

 

 

 

היה זה בשנת 1939 ולמדתי בכיתה ד' בבית הספר "המקביל" בשכונת בורוכוב. במה השפיעו אירועי 1939 על חיי ? בשנה זו הסתיים המרד הגדול של ערביי הארץ כפי שקראו לו ערבים תושבי הארץ, או פרעות רצ"ה-תרצ"ט כפי שתקופה זו נקראת בפי היהודים תושבי הארץ. הערבים דרשו מהבריטים לחדול מהתמיכה במפעל הציוני ולהכריז על הארץ כמדינה ערבית. הם לחמו בשלטון הבריטי אבל ובעיקר בתושבים היהודיים בכל מקום, ביישוביהם בדרכי התחבורה ופגעו ברכושם ככל שעלה בידיהם.

 

בשנה זו פורסם על ידי הבריטים הספר הלבן. הוא מסמך רשמי של הממשלה הבריטית על מדיניותם בכל הנוגע לארץ ישראל. עיקרם של דברים: הפסקת העלייה של יהודים לארץ. איסור מוחלט על רכישת קרקעות על ידי היהודים ברוב הלקי הארץ. איסור על היהודים להקים ישובים חדשים ברוב חלקי הארץ. הייתה זו כניעה מוחלטת לדרישות הערבים. האנגלים רצו שקט כשהם מתכוננים למלחמה בגרמנים. כאן גם נפתח מאבק של היהודים תושבי הארץ נגד הספר הלבן, במאבק זה נטלתי חלק פעיל כבר באותה שנה ואילך עד1947 .

 

בשנה זו התחילה מלחמת העולם השניה. שנה בה התחילה השואה באירופה שנכבשה כמעט כולה על ידי הגרמנים. משפחתי, הורי אחי אחותי ואני עזבנו את גרמניה חמש שנים לפני כן בשנת  1934 ועלינו ארצה. כך לא פגעה השואה ישירות בנו לעומת מה שקרה לשאר המשפחה. יוצא מזה שבשנת 1939 הייתי עדיין עולה חדש. כשהייתי בן 6 התחלתי ללמוד תחילה בתל אביב ואחר כך בשכונת בורוכוב. למותר לציין כי בכיתה א לא ידעתי אפילו מילה עברית אחת. וכשהגעתי לכיתה ד' ידעתי כבר עברית כמו כל חברי בכיתה. מבחינתי הייתי כבר "צבר".

 

שכונת בורוכוב נוסדה בשנת 1922 כאגודה שיתופית להתיישבות, של פועלים יהודים בארץ ישראל. כל חברי האגודה עולים מאירופה המזרחית רובם מרוסיה. כולם היו חברים בהסתדרות ורובם פעילים במפלגת פועלי ארץ ישראל. בקצה המזרחי של השכונה על גבעה בנו בית ספר לילדי השכונה. במהלך השנים התרחבה השכונה דרומה הוקמו: ה"הרחבה" וה"ביסוס". לא היה רצף בין חלקי השכונה קמו בינתים שכונות נוספות שכונת שינקין ארלזורוב. כל אלו התאחדו בהמשך הזמן כיום זאת העיר גבעתיים. הורי התקבלו כחברים באגודה וקיבלו בביסוס חלקת אדמה של חצי דונם .

 

בשנת 1935 התחילו לבנות את ביתם בקצה הדרומי של השכונה על גבול העיירה הערבית סלמה. בזמן הזה כבר התחיל המרד הערבי ואיש מאנשי הביסוס האחרים לא בנה את ביתו שם, עד עבור כמעט עשר שנים. אחי ואחותי למדו בכפר הנוער בן שמן. וכך יצא שהתנחלנו בביתנו החדש בשנת 1936 רק הורי ואנוכי. בביתנו החדש היו שלושה חדרים מרווחים מטבח בית שימוש ואמבטיה מרפסת ומתחת לה מחסן. הבית היה מרוצף מכוסה טיח ומסויד. כל אלו היו די חידוש בסביבה. במספר רב של בתים בשכונה היו פחות חדרים חדרי הנוחיות היו במקרים רבים מחוץ לבתים במעט בתים היה ריצוף ואילו בביתנו היו צינורות למים ולביוב ורשת מסועפת של מתקני חשמל. אבל לביתנו לא הגיעו מים זורמים! ולרחובנו לא הגיע חשמל וברחובנו לא היה כביש. כך גרנו בזמן המאורעות לבדנו על גבול סלמה שהיה כפר עוין. סוחבים מים בדליים משכונה ארלזורוב, מאירים את הבית במנורות נפט, סחבים בחול ובבוץ עם כל דבר שהיה דרוש לנו. עד שהתחילו לבנות בתים נוספים ברחוב וזה היה כעבור שנים.בתנאים כאלו גרתי ועזרתי להורי ככל שיכולתי ילד בן 6.

 

בית הספר המקביל. שם מוזר לא כן? מקביל למה? ובכן זה לא היה בית זה היה צריף. ללא תקרה, ללא צפוי לקירות, ללא גינה סביבו, ללא מגרש משחקים. סתם צריף רעוע מט ליפול לוואדי שעבר לידו. והוא לא היה ממש מקביל לשום דבר. ילדי השכונה הותיקה וההרחבה למדו בבית הספר שבראש הגבעה שם הייתה גינה ומגרש משחקים. בבית הספר המקביל למדו כל ילדי השכונות האחרות.כעבור שנה ואולי יותר עברנו לצריפים חדשים שנבנו על מגרש גדול בהרחבה.

 

כיום עומד על מגרש זה בית הספר על שם כצנלסון. את כיתה ד' ביליתי באותו צריף. לא היו לנו מחשבים-לא היו בשום מקום בעולם, עדיין לא המציאו אותם אז. בכיתה ישבנו כ 40 ילדים על כיסאות נמוכים שני ילדים ליד שולחן, אלו היו מסודרים בשלושה טורים מול המורה ומאחוריו לוח שחור שהיו כותבים עליו בגיר לבן.

 

היו מורים להתעמלות למלאכה בכיתה ה' גם מורה לאנגלית. כל שאר המקצועות נלמדו עם אותו מורה שהיה המחנך. ספרי לימוד ומחברות ניקנו על ידי ההורים, את הספרים קנו מתלמידים בכיתות גבוהות יותר, ספרים שעברו מדור לדור וכך הם נראו. את המחברות קנו בחנות המכולת. לכתיבה שמשו עפרונות ובכיתה ד' התחלנו לכתוב בעיטים עם ציפורן שטבלו בכסת דיו. חצי הדיו במחברת והשאר על הבגדים הידיים וכל הסביבה. עטים כדוריים טרם הומצאו אז כנראה מכל מקום בסביבתי איש לא ראה. זה כמעט הכל. 

 

משחקים היו לנו ללא סוף, חמש אבנים, גולות, חרצני משמש, איקס מיקס דריקס, מחבואים תופסת, קפיצה על חבל, חמור ארוך. הבעיה הייתה שההפסקות בבית הספר היו קצרות מדי ובבית צריך היה לעשות שעורי בית , להתרחץ לפעמים במים שהובאו בדליים מרחוק, ללכת לחנות, בקיצור לעזור להורים ככל שנדרש, וזה לא היה מעט.

 

תשע"ו