מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור ילדותו של סבא אילן

עילם וסבא אילן בפעילות משותפת
סבא אילן ברגע של נחת
סבא אילן נולד ברומניה, בשנת 1948, שנת הקמת מדינת ישראל.

סבא: "עילם יקירי, היום מדברים בכל מקום על אנטישמיות, אתה יודע מה זה?"
עילם: "לא כל כך, אני יודע שזה קשור ליהודים…".
סבא: "נכון, אנטישמיות, שנאה ליהודים".
עילם: "ומה זה קשור אליך?".
סבא: "אספר לך קצת מתולדות החיים שלי כילד ותבין בעצמך".
עילם: "אני מקשיב…".
 
סבא מספר לעילם:
"אני נולדתי ברומניה, בשנת 1948, אותה שנה של הקמת מדינת ישראל. סבא לאון וסבתא שרה, ההורים שלי, התחתנו ב- 1945, כמה חודשים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השניה. הם עברו את השואה בצורה יחסית קלה בהשוואה להרבה יהודים. סבתא שרה עברה גירוש וסילוק מבית הספר.
 
סבא לאון היה בעבודה בכפיה למען הגרמנים. בזמן לפני שנולדתי סבא עבד במשטרת רומניה בדרגת רב סרן. קצת לפני שנולדתי הוא הועבר לעיר מרוחקת ממרכז הארץ ובעיר הזאת "קלרש" נולדתי. כאשר הייתי בן 4 הוא סולק – פוטר מהמשטרה כי היית פקודה שליהודים במשטר ה"קומוניסטי" אסור להיות בעמדות רמות. העבודה היחידה שהוא מצא הייתה כקופאי במסעדה בתחנת הרכבת בעיר "בוקרשט".
 
כילד הייתי שמח וחברותי ולא כל כך הבנתי את המוסג יהודי. ידעתי שיש חג שבו אוכלים עוגת דבש, חג שבו אוכלים "הומנטש" וחג שבו אוכלים מצות. כאשר הייתי אצל סבתא שלי בחופשות הקיץ, היא הייתה מבקשת ממנו כל בוקר להגיד את המילה "מוידאני" ולפעמים הייתי הולך איתה לבית כנסת.
 
כאשר הייתי בגילך בן 11 בכיתה ה' קרה מקרה שהמחיש לי את האנטישמיות: הייתי תלמיד טוב מאוד אבל פטפטן גדול. בשיעור מסוים אצל מורה לרומנית פירלוגו שמו, כרגיל פטפטתי ואז נשמעה צעקה גדולה החוצה "זיד" (כינוי גנאי ליהודי) כמובן יצאתי אבל נכנסתי למנהל ביה"ס, (אתה זוכר את המבנה שביקרנו ביחד בטיול לרומניה? שם זה קרה) וזה סיפור המעשה: המנהל שאל: האם הוא הרביץ לך?"  "לא" עניתי, אז לא קרה שום דבר, חכה להפסקה.
 
עברה שנה, אני בן 12 וחוזר מחופשת הקיץ אצל סבתא. אבא שלי (סבא לאון) איננו. איפה אבא? שאלתי, הוא קיבל עבודה בעיר אחרת. ומתי יבוא הביתה?????               
 
חודש אחרי זה סיפרו לי שאת אבא שמו בבית סוהר. מה הוא עשה?, שאלתי. "שום דבר, תפסיק לשאול שאלות?". לי ולאימא (סבתא שרה) היה מותר לבקר אצלו פעם בשבועיים, להביא לו 10 ק"ג של מזון וכביסה נקייה. היה מותר לנו לראות אותו ולדבר אתו 5 דקות בלבד במרחק של 1.5 מ' בינינו, דרך סורגים כאשר באמצע מטייל שוטר.
 
הרבה יותר מאוחר נודע לי, שלמעשה כאשר הוא פוטר מהמשטרה הוצע לאבא שלי להלשין על יהודים, הוא סרב ובגלל זה הוא נרדף והוכנס לבית סוהר בגלל גניבה שלא בוצע. עד היום, אני נזכר בהתרגשות על הביקורים ועל השמחה הקצרה. שנה לאחר מכן קרו שוב שני דברים מעניינים.
 
הלכתי לקולנוע, אז לא הייתה טלוויזיה וכל סרט התחיל בכמה דקות של יומן חדשות. פתאום אני רואה את המילה ישראל ותמונות ממשפט אייכמן ואת המילה שואה, חזרתי הביתה ושאלתי את אימי מה זאת שואה? לא קיבלתי שום תשובה. למחרת מצאתי ליד המיטה ספר "בית חרושת למות", הוא נמצא עד היום בין הספרים שלי. סיפור מתנה, מאושוויץ. למעשה הבנתי שמקומי יהיה רק בישראל.
 
באותה שנה עברתי 7 מבחנים כדי להתקבל לתיכון טוב, לא כמו היום. לתיכון שרציתי ללכת היו 160 מקומות והיו 400 מועמדים. יצאתי במקום שני מתוך ה- 400 איזו שמחה! ואז צלצל הטלפון, גברת קרקואנו? (סבתא שרה), הבן שלך לא יכול להתקבל לתיכון. "מדוע?". שאלה אמא. אמא הוזמנה לשיחה ואלה הסיבות והדברים ששמעה:
1.רקע משפחתי בורגני (זאת אומרת הסבים שלי היו עשירים ולא היו קומוניסטים), זה נכון.
2.יש משפחה בארץ קפיטליסטית (לא קומוניסטית), ישראל, נכון, הדודים שלי , האחים והאחיות של סבתא שרה.
3.אבא שלו בבית סוהר.
 
אז  צצו ועלו השאלות: מה עושים? איך אני אלך לב"ס מקצועי? אני רוצה ללמוד! מה עושים? את הרקע הבורגני אי אפשר לבטל. אימא כתבה מכתב בו היא מודיעה שמנתקת את הקשרים עם המשפחה בישראל (מכתבים מהם קיבלנו דרך השכנים), הזמינה את סבא לאון למשפט והתגרשה ממנו וקיבלה אישור שיש לי רק אימא אחראית (אפוטרופסית). רק כך התקבלתי לתיכון.  הייתי תלמיד מצטיין ובגלל זה החליטו לקבל אותי לתנועה של הנוער הקומוניסטי, קיבלתי פנקס אדום.
 
עברו שנתיים אבא השתחרר והגשנו בקשה לעלות לארץ האישור הגיע לפני ידיעתי להנהלת בית הספר. הלכתי לאסיפה השבועית של הנוער הקומוניסטי ופתאום קוראים לי, מבקשים ממני את הפנקס האדום קרעו לי אותו לחתיכות, זרקו אותם עלי וגורשתי מן התנועה.
 
חודש לאחר מכן עליתי עם הוריי לארץ והתחלתי פרק חדש בחיים.
 
תשע"ו

מילון

זיד
כינוי גנאי ליהודי

בורגנים
בני המעמד הגבוה, בעלי הון

ציטוטים

”לעולם אל תשכח את המקורות שלך“

”הרחב ידיעותיך והשכלתך כי זהו המפתח להצלחה“

הקשר הרב דורי