מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בשנת 1945 בעירק. היינו משפחה גדולה שמנתה שישה אחים וחמש  אחיות. גרנו בבית גדול (וילה). היו לנו שני קומות וגם גג. בחורף היה קר ובקיץ היה חם. בלילות הקיץ היינו ישנים על הגג וזאת בשל החום. אני זוכר שהיינו שמים כילה על המיטה, כדי שלא יבואו יתושים.

להורים שלי היו חנויות למזון ואחי הגדולים עזרו לאבא בפרנסה. בסוף השבוע האחים שלי היו מביאים מטבעות ושטרות ומבקשים מאחי הקטנים לספור ולסדרם בשקיות. כל המשפחה הקרובה (דודים דודות) היו גרים באותה סביבה וכך היו לעתים קרובות מבקרים זה את זה. כולם היו הולכים ברגל, כי לא היו הרבה מכוניות. המשפחה שלי הייתה שומרת מסורת. בערב שבת ובשבת הלכנו עם ההורים לבית הכנסת ועשינו קידוש. מצבנו הכלכלי היה טוב מאד.

היהודים חיו בעירק ביחסים טובים עם השכנים הערבים. הגיעה תקופה שהערבים התחילו להציק ליהודים והיהודים התחילו לחשוב על עלייה לארץ ישראל. בשנת 1951 עלינו כל המשפחה, דודים ודודות לארץ ישראל. כאשר המטוס שהביא אותנו לארץ נחת בשדה התעופה לוד, ריססו אותנו בדי.די.טי, כי חשבו שיש לנו כינים. הביאו אותנו למעברה בחיפה, וגרנו באוהל. התנאים היו קשים מאוד. המעבר מחיי עושר למעברה היה קשה מאד.

אחרי כמה חודשים בארץ ההורים שלי קנו דירה ברמת גן. דירה של שניים וחצי חדרים. גרנו שם ההורים שלי ועוד תשעה  ילדים. כמובן שהיה צפוף מאד וקשה. אני זוכר שלא היה אז גן ילדים, ונשארתי בבית. רק בגיל שש הלכתי ללמוד בבית ספר.

לא היה אז מספיק כיתות, לכן בהתחלה למדנו במשמרת שנייה, כלומר התחלנו  ללמוד מאוחר בשעות הצהריים וסיימנו בשעה 16:00. הדרך מהבית עד בית הספר ארכה כ-  25 דקות הליכה. למדתי בבית ספר "יהלום" שנה אחת ואז בנו את בית ספר "המרכז", אליו הלכתי. (ביה"ס "המרכז" נמצא על יד גן "המלך דוד"). בכיתות  ג' עד  ח למדתי בבית ספר "המרכז".

בבית הספר ובשכונה היו לי הרבה חברים ואף פעם לא היה לי משעמם. המחנך שלנו בכיתות ד', ה' היה יעקב בנאי, האח הגדול של משפחת בנאי. היה לי כיף ללמוד אצלו בכיתה והוא זכור לטובה. אחרי הלימודים נשארנו בבית הספר ושחקנו כדורגל, מחניים, גוגאים, תופסת, מחבואים ולאחר מכן חזרנו הביתה, אכלנו, הכנו שיעורים וירדנו לשחק בשכונה.

אני זוכר שבכל שנה לפני חג העצמאות היו סוגרים את גן "המלך דוד" והיו מכינים  אותו ליום העצמאות. לאירוע זה היו מגיעים אנשים חשובים וקצינים בעלי דרגות גבוהות. בכיכר אורדע שברמת גן היו עושים במת בידור, והיו שם הופעות. וריקודים עד השעות הקטנות של הלילה.

הזוית האישית

זכורה לי ילדות נהדרת, אפילו שהמצב הכלכלי לא היה טוב. בזמנו כולם הסתפקו במעט, ולא חיפשו מותרות. בשכונה שלנו רק למשפחה אחת הייתה מכונית.