מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים ,בתאריך 25.10.1934.

לאימי קראו אסתר, כי היא נולדה בחג הפורים. היא נולדה בירושלים, דור 6 להוריה מזל ורפאל מזרחי. אימי הייתה פעילה בעזרה למשפחות עניות ובמחתרת ה"הגנה". במסגרת פעילותה ב"הגנה" היא הבריחה נשק ותחמושת לעיר העתיקה בירושלים כדי לעזור בהגנה היהודית נגד ההתפרעות הערבית.

תולדות משפחתה של אימי אסתר, כפי שעוברות בסיפורי משפחתי מדור לדור: אחד מאבות אבותיה של אימי נולד ברוסיה. בעת שהיה נער, היו כוחות הצאר הרוסי מכריחים נערים צעירים להתגייס לצבא, תוך ניתוקם המוחלט עם בני משפחתם, למשך שנים ארוכות מאוד (אפילו ל- 25 שנה). כאשר הגיעו למקום מגוריו כוחות הצאר הרוסי בחיפושם אחר נערים – הוא ומספר חברים ברחו ליער ובלילה התגנבו חזרה הביתה, שם קבלו מההורים כסף וצידה לדרך וברחו לארץ ישראל בשיירות גמלים של סוחרים. לאחר כ-3 שנים הגיעו לצפת ומשם המשיכו כעבור תקופה לירושלים. אותו נער השתקע בירושלים ושינה את שם משפחתו מ"בגולה" ל"מזרחי", לפי שירו של יהודה הלוי 'לבי במזרח ואנוכי בירכתי המערב'.

לאבי קראו אבנר. כמו אמי אסתר גם הוא היה פעיל בהגנה היהודית. הוא הקים מפעל לייצור רהיטי פלדה, אופנים ונשק למחתרת ה"הגנה".

אבי נולד באיזמיר שבטורקיה להוריו רוזה ויהושע בן גיאת. סבי יהושע גויס לצבא הטורקי שם שרת כנשק. לרוע המזל הוא נעדר בקרב ולא חזר הביתה. סבתי רוזה נפטרה בגיל צעיר בסמוך לאחר היעלמו של בעלה, ואבי, אבנר, ביחד עם שתי אחיותיו, אומץ ע"י דודו יעקב. אבי עלה לארץ בגיל 15 וחי אצל דוד אחר שלו. בשלב מסוים לאחר מכן הוא החל לייבא לארץ ולסחור במכשירי רדיו, פטיפונים, אופניים ואופנועים.

היינו משפחה בת 6 ילדים (2 בנות ו4 בנים) שמותינו: יהושע (אני), יעקב, פרחיה, רפי, יגאל ושרה.

בשנות חיי הראשונות גרנו ב"מקור ברוך". עד עלייתי לכיתה ג'.

ביתנו במקור ברוך היה בית מקסים. היתה בו קומה עליונה עם מרפסת המקיפה את הבניין, בה רכבנו על אופנים, קורקינטים ורכב מיוחד שנקרא "ארא", שהינו רכב המופעל באמצעות הידים, ולא באמצעות הרגלים, ואשר לעומת זאת, ההיגוי שלו היה ברגלים.

שכונה זו הייתה קטנה ושקטה, כל הדיירים בשכונה ובאזור כולו היו יהודים.

לקראת עליתי לכיתה ג' עברנו להתגורר ברחוב יפו, בשכונת 'אבן-ישראל', שנבנתה בשנת 1880. גם בשכונה זו ובכל השכונות שמסביבה חיו יהודים בלבד. שכונה זו שכנה בין רח' יפו לבין רח' אגריפס ונשקה לרח' המלך ג'ורג', מצידה האחד וגבלה מצדה השני עם שוק 'מחנה יהודה'. כמו שאר השכונות בסביבה, שנבנו באותן שנים, היו בשכונה זו מלא ילדים.

אני ויתר הילדים בשכונה, נהגנו לשחק במשחקי ספורט פעילים ומאוד אהבנו לטפס על עצים, ובמיוחד על עץ תותים ענק מאד שגובהו היה מעל 2 קומות. עשינו תחרויות ריצה וקפיצה לגובה ולרוחק, משחקי סוס ארוך וכו'

אני אהבתי לבנות צעצועים מעץ ומקרטון, הואיל ובזמן מלחמת העולם ה-2 היה קשה להשיג צעצועים. כמו כן לימדתי גם את חבריי לבנות צעצועים וטיסנים מנייר למשחקים בינינו.

למדתי בביה"ס תחכמוני שהיה בי"ס לבנים בלבד, מכתה א' עד כתה ז'. ביה"ס היה מסורתי. החל מכתה ב' לימדו אותנו מורים גברים בלבד, שהיו ותיקים מאד במקצועם. הם הקפידו על משמעת ולימודים רציניים. המורים אשר לימדו אותי את מקצועות הטבע והמדע היו אותם המורים אשר לימדו שנים קודם לכן, גם את אימי אסתר ועובדה זו תמיד שעשעה אותנו.

אהבתי מאוד ללמוד והצלחתי מאוד בלימודי ולכן קפצתי מכתה ב' הישר לכתה ד'. במיוחד אהבתי את שיעורי המדע וידיעת הארץ.

כל חודש יצאנו לטיול יומי ברגל בסביבות ירושלים, על מנת להכיר את השטח ובמיוחד את המעיינות המפיקים מים טהורים וטעימים, הזורמים מבין הסלעים.

בנוסף גם רכבנו הרבה מאד על אופניים. מידי שנה התקיימה תחרות רכיבה על אופניים. כשהייתי בכיתה ו' הגעתי למקום שלישי בתחרות השנתית. בתחילה רכבתי על אופני ספורט אותם בניתי בעצמי ואחר כך קבלתי מהורי אופניים בעלי גלגלי עץ ששקלו 2 ק"ג בלבד.

אני אהבתי גם לעשות תעלולים באופניים, כגון: עליה וירידה במדרגות, קפיצה מעל הבור שהיה בשכונה והרכבתי 2-3 זוגות אופניים זה מאחורי זה ורכבנו עליהם 2-4 ילדים בטור.

כמו כן, היה לי פנס קסם שאבי קנה לי ובעזרתו הצגתי סרטים שערכתי והסרטתי במרתף ביתנו, בחופשות ובחגים לכל הילדים מהשכונות בסביבה. כל כרטיס לסרט, שכלל קטע מיקי מאוס וסרט שערכתי, עלה חצי מיל. את הכספים שאספתי תרמתי לטובת הכשרת היישוב של קרן קיימת לישראל.

הילדים קראו לי בכינוי 'שוע הממציא'. כל הזמן הזה, גם בזמן המלחמה, המשכתי בבנייה ובהסרטת הסרטים.

בזמן מלחמת השחרור, בה היה מצור על ירושלים שהופגזה קשות ע"י הצבא הירדני (בעזרת הבריטים שמשלו עדיין בארץ), הופסקו הלימודים בבתי הספר ובגנים.

מייד עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י, החלו קרבות של הערבים על היישוב העברי בארץ והם פוצצו את צינורות המים לירושלים והחל המצור על ירושלים ע"י הלגיון הירדני והכנופיות והיה חשש כבד שאנשים ימותו בצמא.

המושל הצבאי דב יוסף פנה לאבי לתקן משאבות מים ולהרכיבן ליד בורות מים שנבנו בשכונות העתיקות של ירושלים. בכל יום או לילה שתקנו את הצינורות שפוצצו ע"י הכנופיות, אבי ואמי, אני ואחי יעקב מילאנו מים מהצינורות שתוקנו, אל הבורות שבשכונות עד שמולאו לחלוטין והצלנו את ירושלים היהודית מצמא.

בזמן המצור עזרנו בחלוקת המים לתושבים: כל נפש קבלה חצי פח מים (כ10 ליטר מים לנפש).

אחרי המלחמה החלפתי את אופני הספורט שלי באופנוע קל בעל מנוע של 110 c.c(אופנוע DKV גרמני) ורכבתי עליו עד הגיוס לצבא.

אז גם עברתי ללמוד בבי"ס תיכון מקצועי 'אליאנס' והתקבלתי לכתה ט' והצטיינתי בלימודים ובבחינות. בשנה זו למדנו מתמטיקה, כימיה, פיזיקה וחשמל במעבדת בית הספר ע"י מנהל ביה"ס שהיה מהנדס בכיר בחברת החשמל ואשר לימד אותנו כל מיני טריקים במתמטיקה ובשאר המקצועות כמו גם שימוש מעשי במקצועות אלה להרחבת הדעת והעניין.

בנוסף למדנו שרטוט מכני וחשמלי, שימוש במכשירי חשמל, מחרטות, מסורים חשמליים וריתוך אוטוגני (מבער המופעל ע"י חמצן וגז) המתיך מתכות כגון נחושת, ברזל, פלדה וקושר ביניהם כדי ליצור מוצרים שונים. בביה"ס למדתי לתכנן כל מיני מכשירים ומתקנים שעזרו לי בהמשך עבודותיי בעתיד.

בגמר הלימודים עבדתי בבית המלאכה של אבי והתמחיתי בהרכבת מנעולים מתקדמים לדלתות של לקוחות שהזמינו מנעולים אלה. את שכר העבודה חסכתי לאגרות מלוה עממי של הממשלה. אגרות אלו שימשו לבניית שיכונים לעולים ולזוגות צעירים. חלק מהשכר היה לי לדמי כיס עבורי.

לאחר החופש הגדול הגיעה ההזמנה לגיוס בצה"ל שהיה בתאריך: 7.12.1952. ביום זה נפרדתי מהורי ומהאופנוע שמסרתי אותו לאחי יעקב ששמח מאד והתחיל להשתולל. יעקב היה שובב גדול, הרבה יותר ממני.

לאחר גמר הטירונות עברתי קורס נשקים. למעשה אני דור 3 של נשקים יהודיים במשפחה, לאחר אבי וסבי יהושע. שמשתי כנשק גדודי על מחסן חירום של חטיבה 8 (שהייתה החטיבה של משה דיין) ותפקידי היה לשפץ את כל הנשק של החטיבה להחזירו למצב שמיש כהכנה לקרב. אני הגשתי הרבה הצעות ייעול שעזרו למאמץ ההגנתי שהיה אז. למשל כשהצלחנו לגייס את כל חטיבת המילואים בתוך 32 דקות כולל ציוד ונשק אישי, מחלקתי ונשק כבד ותחמושת, זה היה הישג משמעותי.

בהמשך השירות בצה"ל נבחרתי כחייל מצטיין והוזמנתי לטקס יום העצמאות אצל נשיא המדינה יצחק בן צבי, כאחד מ-120 החיילים המצטיינים בצה"ל.

בזמן שירותי, כל חייל קיבל 2 חפיסות סיגריות כל שבוע ו-2 לירות כל חודש, עבור ממתקים בשק"ם. באיזה שהוא שלב הייתה לנו סדרת אימוני שדה שנמשכה חודש ימים והחיילים והמילואימניקים נתקלנו בבעיה של חוסר בסיגריות. עקב זאת אני החלטתי להפסיק לעשן ומסרתי להם את כל הסיגריות שהיו ברשותי ואת כל הסיגריות שקבלתי בהמשך שירותי. מאז לא עישנתי יותר.

עם סיום שירותי הצבאי התנדבתי במועדונים טכניים לנוער בחיפה והקריות בהדרכה בעבודות יד ועבודות טכניות בחשמל ובבנית מודלים וצעצועים.

כמו כן עבדתי כטכנאי כימיה במעבדות מחצבי ישראל, לאחר מכן בבית הספר לטכנאים והנדסאים בטכניון , שם גם הקמתי מעבדה להנדסה כימית.

בין השאר תכננתי ועיצבתי עבור חברת אוטוקרס בחיפה 3 דגמי מכוניות מיני מינור (ספורט, סטיישן וטנדר),

ב-1963 עברתי לרפא"ל, שם עברתי קורס מרוכז לטכנאי פיזיקה. במסגרת עבודתי שם תכננתי פרויקטים רבים, עד לפרישתי לאחר 28 שנים.

היום אני פנסיונר המתנדב בהדרכה ועזרה לתלמידים בבית ספר יסודי.

אלו תולדותיי בקצרה.