מאגר סיפורי מורשת

נולדי במרוקו בשנת 1942 ב- 28.3.42 כשהיה תקופת השואה. נולדתי להורי: אבא שלמה, ואמא תמר.  גדלנו בבית טוב. היינו הרבה ילדים והיה לנו  שני חדרים. דיברנו בשפה הערבית וגם בצרפתית. אני זוכר שבימים מיוחדים אכלנו קוסקוס עם בשרים וגם דגים שהיו בשפע.

הסיפורים המיוחדים מההורים שלי

אבא שלי ברח מההורים שלו בגלל שהוא לא יכל להמשיך לפרנס את הוריו. אבא שלי חיפש איפה להיות, כשהסתובב לבד, תפס אותו ערבי והערבי ביקש מאבא שלי אוכל ולא היה מה לתת לו. האיש זרק עליו אבן ואבי איבד הכרה. במקום עבר במקרה אבא של אמי, שאז עוד לא הכיר אותו. הוא ראה שיש לו תפילין וטלית ולקח אותו לביתו וטיפל בו. לאחר מכן הוא התחיל ללמד את הילדים של כל המשפחה ואת הילדים בבית הכנסת. אבי התחתן עם אמי, הבת של האבא שמצא אותו ברחוב. מאז אותו אירוע הוא נשאר לגור איתם בעיר וכשהוא הגיע לגיל 20 הוא התחתן עם הבת….

משפחתי

בימים משפחתיים היינו שרים שירי שבת, פיוטים לכבוד שבת. היו מספרים לנו כל מה שעבר עלינו.  אני זוכר שהייתי שובב, הייתי רב עם כולם מרביץ לכולם. למדתי בבית ספר עם הבנים בישיבה, שיחקנו חמש אבנים, כדורגל, משחקים של פעם….. היינו הולכים הרבה לים שבקזבלנקה.

העליה לארץ

הייתי בן 17 כשעליתי לארץ….

אנחנו היינו בשנת 1959 בקזבלנקה. אנחנו 9 חברים עם 9 חברות שלנו, כאילו יוצאים לבלות, היינו הולכים לבתים כדי לרשום אנשים כדי לברוח לארץ. היינו נותנים את השמות ואת הכתובות למפעיל שלנו. יום אחד בשבת תפסו אחד מאיתנו ופחדנו  שירביצו לו ושיגלו אותנו ויעצרו אותנו. המפעיל שלנו הודיע לנו, מי שרוצה לעזוב את מרוקו, אז יום שני בבוקר. אותו יום, הלכתי לבית, הכנתי מזוודה וביום שני בבוקר הזמנתי מונית, שהמפעיל נתן לי את הטלפון של הנהג. ובא הנהג לקחת אותי ועוד שלושה חברים לאל ערש, ומאל ערש לטיטאון (בין מרוקו לספרד). בטיטאון ישבנו כמעט חודש וחצי אבל כל לילה שהיו מוציאים אותנו כדי להעלות אותנו לסירות הודיעו לנו לחזור בחזרה והיינו חוזרים ומחכים יומיים שלושה עד שהיו חוזרים וקוראים לנו, עד שהגיע הזמן.

לקחו אותנו לגילברטר. שם ישבתי שלושה חודשים כי כל פעם אמרו שאין מטוס שיקח אותנו לצרפת בגלל שרצו קודם כל את המשפחות שהיו עם ילדים שיהיו הראשונים שיגיעו. אחרי שלושה חודשים נסענו לצרפת במטוס ובצרפת ישבתי שישה חודשים בגלל שהייתי צריך ללמוד לרבנות, ובמקום לרבנות שלחו אותנו למקום שלא צריך דת בו, וברחנו משם חזרנו בחזרה למחנה. וישבנו שם, עבדנו במטבח, במחסנים היו נותנים לנו סכום קטן וסבון כדי להתרחץ.. ביום ראשון לא היינו עובדים, היינו מוכרים את הסבון כדי ללכת לראות סרט, היינו הולכים ברגל כמעט שבעה קילומטר כדי לראות סרטים.

כעבור חצי שנה שלחו אותנו לישראל במטוס.לקח לי שנה להגיע לארץ  …

החיים בארץ

הביאו אותי לרחובות לבית של אחי. אחרי זה גיסתי לקחה אותי לסוכנות,כדי שיביאו לי בית ובסופו של דבר קבלתי צריף בשכונה ברחובות. לשכונה קראו קובבה. התחלתי לעבוד בבית חרושת ושם למדתי את המקצוע: דודי קיטור. שלחו אותי ללמוד בתיכון ט' בתל אביב. למדתי כל יום בערב שעתיים וחצי:תאוריה. התגייסתי לצבא בגיל 19.5 הייתי שם שנתיים וחצי בתפקיד: סמל דת ומאז הייתי בכל המלחמות: ששת הימים, במלחמת כיפור, מלחמת לבנון הראשונה וגם השנייה.

לאחר הצבא:

הייתי הולך ליבנה למשפחתי, וראיתי יום שבת אחד את אשתי והכרנו שם, לאחר שנה התחתנו בשנת 65 ונולדו לנו 5 ילדים. אחרי  26 שנה התגרשתי מאשתי ואחרי שנה וחצי הכרתי אישה אלמנה מבאר שבע והתחתנתי איתה גם לה היו חמישה ילדים שהיו קטנים ועזרתי לה לגדל אותם …  היא נפטרה בשנת 2013 ממחלת הסרטן, היום אני חי לבד בבית ופעם בשבועיים אני נוסע לילדי לראותם וגם אל 9 נכדי.

יוסף עם בנו שלום בר מצווה לפני 21 שנה

לפני שלוש שנים באתי למועדון: קשישים של נתיבות ושם באמת מטפלים בנו טוב יש שם ארוחות בוקר וצהריים, אנשים טובים….

הזוית האישית

יוסף: למדתי איך להפעיל את המחשב לרשום סיפור הבנה בסיסית שלא ידעתי לפני.

ליאור: הכרתי את העבר שלו את הסיפור היה לי כיף ללמד אותו וכמו שלימדתי אותו הוא לימד אותי