מאגר סיפורי מורשת

מאיר מירז (מיזריצקי)

נולד בבאזאר, עיירה בצפון – מזרח אוקראינה בשנת 1901-2 . השתייך לחבורת הצעירים הציונים "החלוץ". אחרי המהפכה הקומוניסטית וסיום מלחמת העולם הראשונה החליט לעלות לארץ. באזור השתוללה מלחמה בין ה"לבנים" ל"אדומים" . מסוכן מאד היה לנסוע בדרכים הראשיות . נדרשו שלושה חודשים של הליכה ברגל ביערות ובשבילים צדדיים כדי להגיע לפולין . בפולין היה עליו לעבוד כשנה-שנתיים בבית חרושת , להוכיח שהוא כשיר לעבודה גופנית ( בין המסמכים של אבא מצאנו  תעודת אישור כושר מרופא של ההסתדרות הציונית ! ) ולחכות לתורו לסרטפיקט. בשנת 1921 ירד בנמל יפו . בשנים הראשונות גר בתל-אביב באוהל על שפת הים מול רחוב אלנבי. הריהוט כולו : שולחן, כסאות, מיטה – פחי נפט ריקים .

בשנת 1926-7 עלה לירושלים לעבוד בבניין האוניברסיטה על הר הצופים. בימים ההם העבודה לא היתה מצויה וההסתדרות דאגה לחלק העבודה באופן שוויוני ככל האפשר – פירושו – שני ימי עבודה בשבוע לפועל שבקושי הספיקו לאוכל. אבא היה מהבודדים שהתפרנסו בכבוד. הקבלנים העריכו אותו. דרישתם האולטימטיבית היתה לכלול את אבא בכל קבוצת עבודה. הסיפור שאמא אהבה לספר: משה חיים שפירא (שר המישפטים בעתיד) הצליח במאמץ אדיר לשלב עבודה בבנין בלמודים ועמד בהצלחה בבחינות לשכת עורכי הדין המנדטורית. לטקס קבלת הרישיון לא יכול להופיע בבגדי עבודה. מחבורת הפועלים רק לאבא היתה חליפה חדשה אשר שימשה את שפירא בטקס. שנים לא ידעתי אם הסיפור אמיתי או בדיחה. בתחילת שנות השלושים אבא עבר לחיפה ובנה ביתנו בקריה. מאז לא נפגשו השניים. שפירא נעשה ממנהיגי מפא"י, שר בממשלה ובעל בעמיו.

ארבעים שנים מאוחר יותר היתה לי בעיה משפטית קשה. בקשתי מאבא שיתקשר לשפירא ויבקש פגישה. להפתעתי הוא מיד זיהה את אבא והזמין אותנו אליו . כשהגענו, שאלתי על החליפה. שפירא חייך ואישר. מיד הוסיף סיפור שמימי לא שמעתי: יום אחד יצקו גג באוניברסיטה. אותו יום הגיע תורו של שפירא לעבודה. לאסונו חלה בשפעת. להפסיד יום עבודה – לא יכול להרשות לעצמו . תפקידו, אחד מעשרה, להוביל את הבטון במריצות לנקודת היציקה. אבא היה הממונה על המכונה ומלוי המריצות. אבא ראה מיד ששפירא בקושי עומד על הרגליים. כל פעם ששפירא הגיע עם המריצה למכונה, אבא היה צועק עליו: הי אתה אל תידחף ! חכה בשקט לתורך !  בזכות אבא, על כול 3-4 מריצות של עובד רגיל – שפירא סחב רק מריצה  אחת וגם היא לא מלאה לגמרי . מנהל העבודה לא הבחין בתרגיל ושפירא הצליח לצלוח את היום . אבא לא זכר את האירוע, אך שפירא לא שכח אותו עד יומו האחרון !

גם את הסיפור הבא מעולם לא סיפר מיוזמתו – עד שמישה אלפרשטיין נפטר. בהלויה נכחו כל ראשי ה"הגנה" מירושלים דאז. התפלאנו מאד. בדרך כלל זילזלו כולם בז"ל. הבדיחה המפורסמת היתה שבימי מלחמת השחרור, ניתנה בקריה פקודה: כאשר מופיעים מטוסי אויב, יש לירות בהם בכל כלי הנשק שברשותך. למישה היה אקדח נשים קטנטן בקוטר 6.35 מ"מ. יום אחד הגיעו מטוסים מצריים למפרץ. מישה עלה על גג ביתו והוריק כלפיהם את כל התחמושת שברשותו !

אבא אחרי שנתיים היה טייח סוג א"א"א. מישה אחרי עשרים שנה היה רק טפסן סוג ב או ג. בכל זאת היתה ביניהם הערכה הדדית וחיבה. הבנתי מדוע מישה מעריך את אבא – כמו רבים מפועלי הבניין – לא הבנתי מדוע אבא מתייחס בסלחנות וחיבה למישה. אחרי הלוויה שאלתי את אבא: מדוע באו כולם ?  וזה סיפורו:

"מאורעות" 1929. כחבר ה"הגנה" נשלח עם כ 15 מחבריו להגן על אחת השכונות החרדיות הקרובות לעיר העתיקה. הציוד הקרבי היה מקלות ואקדח מחתרתי אחד. האקדח ניתן לאבא שנחשב אדם ממושמע, רציני ואחראי.

מול קומץ המגינים עלה, בסימטא צרה, המון משולהב של מאות ערבים, מניפים שבריות, נבוטים ושואגים: "איטבח אל יהוד"…  אבא ידע שאם ההמון נכנס לשכונה ומתפזר בין בתיה – חברי ה"הגנה" הם טיפה בים. אינם מסוגלים לעצור את מאות הפורעים . עשרות לפחות יפצעו ויהרגו . סיכוי רב שחברי ה"הגנה" יהיו הראשונים. בהגיון פשוט הבין שהדרך היחידה לעצור את ההמון, היא לירות בו בעודו צועד במרוכז, לפצוע לפחות את המנהיגים והמסיתים שבראש ההמון. בעיה מוסרית: אבא לא הצליח לשכנע עצמו לירות בבני אדם שברגע זה, עדיין לא פגעו באיש.

(קצת היסטוריה: הנושא של ההגנה עצמית היה כבר ותיק. בארץ היו "השומר" "בר-גיורא" טרומפלדור תל-חי ה"הגנה" ואחרים. היה נסיון רב. אך העיקרון היה: רק הגנה, לעולם לא התקפה יזומה! בתחילת שנות השלושים החל יצחק שדה להנחיל את העיקרון של "יציאה מחוץ לגדר". התהליך לקח זמן . אפילו בעליה לחניתה בשנת 1938 – גם בה השתתף אבא – עדיין ביום הראשון עסקו רק בהגנה והקמת גדר. התוצאה: שני הרוגים מצליפות אנשי הכנופיות שתפסו בלי הפרעה נקודות שולטות על המחנה. ביום השני הוציא שדה מארבים לכנופיות. התוצאה: אבדות לפוגעים ואפס נפגעים לאנשינו. מאז השתנו כללי המשחק.)

אנו עדיין ב 1929. אבא מתלבט ומתייסר. ההמון כבר במרחק 20-30 מטר  מהכניסה לשכונה היהודית. לפתע ניגש אלפרשטיין לאבא, חטף את האקדח, התקדם בגוו זקוף מול ראשוני הפורעים וממרחק של כ 5 מטר הוריק בהם את כל המחסנית. איני יודע כמה נפגעו מהכדורים, ברור שרבים נרמסו כשהתחילה המנוסה לאחור. השכונה ניצלה. בשכונות אחרות בירושלים היו קרבנות רבים.

ה"הגנה" הבריחה את מישה ללבנון. בית המשפט המנדטורי דן אותו לתליה. שנה-שנתיים לאחר מכן פוגש אבא את מישה ברחוב: השתגעת !? הרי יש פסק דין מוות על ראשך ! איני יכול לחיות מחוץ לארץ ישראל !! עונה מישה אלפרשטיין. איני יודע איך ומתי, הצליחה ה"הגנה" להשיג עבורו חנינה. כנראה בימי "המרד הערבי" בשנים 1936-9.

מאורעות 1929 בתודעה הלאומית הישראלית הם, בראש ובראשונה, ובצדק , השחיטה וחורבן קהילת חברון היהודית בת מאות השנים. פחות מזכירים את המושבה "מוצא", רצח משפחת מקלף (ממנה שרד ילד קטן שהתחבא מתחת למיטה – לימים רב-אלוף מרדכי מקלף). בכלל לא מזכירים את הצלת השכונה הירושלמית.

אולי הגיע הזמן לספר גם הסיפור הזה.

כל ימיו היה אבא חצוי: הוא פעל בדיוק בהתאם לנורמות, לאמונים שעבר, לפקודות שקבל… אך לא הוא וחבריו הצילו את השכונה הירושלמית, אלא מישה אלפרשטיין !

יפה – אמא של יאיר

אמא נולדה ב 1902 (שנה פחות או שנה יותר). הבכורה למשה בינדר וציפורה טייך. סבתא ציפורה עבדה בחנות לכן אמא הפסיקה ללמוד בבית הספר לאחר ארבע שנים, וטיפלה בחמשת אחיותיה ואחיה. בעיירתה: סרנה (מערב אוקראינה-אז פולין) היו כל התנועות הציוניות. הצטרפה ל"החלוץ" וב 1926 עלתה לארץ. העבודה הייתה שבירת אבנים לחצץ באמצעות פטיש, כדי לסלול את כבישי רחובות תל אביב. כשהתחתנה עם אבא מאיר עברו לירושלים. ב 1930 נולד אחי הבכור אליעזר. ב1934 עברו לחיפה, בנו את ביתנו הצנוע בקרית חיים בחצר בת חצי דונם בה גידלנו עצי פרי וירקות.

כאשר אבא שבר הגב ולא יכול לעבוד מספר חודשים, אמא גידלה בחצר ירקות למאכל ותות שדה למכירה כדי להתפרנס. בשנות הצנע היתה נוסעת לחבריה במושבים והקבוצים בזבולון ועמק יזרעאל, כדי להביא תרנגולות למאכל. למרות שלא למדה בצורה מסודרת קראה  ממיטב הספרות הרוסית, הפולנית, היידישאית והעברית. כאשר לצורך לימודי השח-מט נזקקתי לרוסית- לימדה אותי לקרוא רוסית. לעת זיקנה הראש לא עבד כראוי והיא עברה לבית טיפולי. ושם – היות ומצבה הגופני היה טוב – עזרה לכל שכנותיה שהתקשו בהליכה. האחיות המטפלות הרבו לשבח אותה.

סיפורים מחיי – יאיר מירז

זיכרונות ילד מרחוב ו' 1 ממחנה הצבא הבריטי 18.12.12.

מדרום לקריה השתרע המחנה מבנין המשטרה על כביש חיפה – עכו ועד רחוב ה'.

הראשונים במחנה היו אוסטרלים וניו זיילנדים. הם היו נדיבים, וכל חברי תנועות הנוער עם קופסאות הקק"ל רצו להתרימם. האגדה מספרת שפעם תרמו חצי לירה! סכום אדיר באותם ימים. אחריהם אכלסו המחנה חיילים הודים, רובם או כולם כנראה סיקים. הם היו מאופקים ומרוחקים מאיתנו. אחריהם הגיעו הכושים. המפקדים האנגלים התייחסו אליהם בעליונות, גסות ויד קשה. הם לא גויסו כלוחמים אלא חופרי עמדות, תעלות וסבלים. לנו הם היו שיא הכיף. כסף לא היה להם אבל הם שמחו להשתעשע עם ילדים בזמנם החופשי. אלבומינו מלאו בולים מקניה אוגנדה וטנגנייקה. ואלו שביקשו: "גיב  מי סיגרטס" – קבלו. בערב הם היו יושבים סביב מדורה, שרים, קולפים בוטנים וקולים אותם על האש. וכאשר ביקשת לטעום מהבוטנים, האחראי על הקליה היה מכניס כף ידו הענקית לקערה וממלא לך את הכיסים במכנסיים עד גדותיהם. אחרי מלחמת העולם השניה באו האנגלים.  בהתחלה עוד נהנינו מאמוני תזמורת המצעדים ברחוב שלנו, שבהפסקות המנוחה נתנו לנו לנסות את החצוצרות. (עכשיו מותר לגלות: לא הצלחתי אף פעם להוציא קול תרועה ממשי). כאשר החלו התקפות המחתרות על הצבא, כבר היה הסיפור אחר. נבנו גדרות משולשות סביב המחנה ובתוכן קונצרטינות, מגדלי שמירה עם מכונות יריה ונותק המגע עם החיילים. הרווח היחיד היו  ההוקי ששיחקו החיילים וחלק מהכדורים היו עפים לתוך הגדר. עד היום איני מבין איך העזתי לזחול בלילה לתוך הגדר ולקחת את הכדורים כשהזרקור ממגדל השמירה עובר מעלי כל דקה. לאחר כ'ט בנובמבר התחילו לפנות המחנה בקצב מהיר, ולנו חזרו גבעות החול למשחק ולמחבואים.

הים שלי

עד סוף מלחמת העולם השנייה לא יכולנו ללכת לים ולא למדתי לשחות. החבורה של אחי הבכור , אליעזר ז"ל, החלה ל"התפלח" לים בסוף 1944, וכמובן בכל הזדמנות בקיץ 1945 ורובם כבר ידעו לשחות. הבעיה היתה שאחי לא הרשה לי להסתפח לחבורה ואפילו לא להזדנב אחריה. כל פעם שניסיתי חטפתי מכות נאמנות. למען האמת ההיסטורית יאמר: הוא מעולם לא ניצל את עובדת היותו הבכור. תמיד אני התחלתי – וחטפתי בצדק. הוא רק דרש הפרדת כוחות מלאה – שלי שלי ושלך שלך.

קיץ 1945 – החופש הגדול. החבורה של אחי נוסעת על אופניים לים ואני רץ אחריהם. ליתר בטחון שמרתי מרחק של  250-300 מטר. הגיעו לים. אל החוף נפלטו שיירים מהמלחמה, ביניהם רפסודות הצלה מעץ בלזה. הרפסודות היו מלבן חלול בגודל של 2.5 על 3.5 מטר, דפנותיהן 40 על 40 ס"מ והניצולים היו יושבים עליהן כרוכבים על סוס. החבורה מצאה רפסודה אחת שלמה. הכניסו אותה למים דחפו אותה מעבר לגלים, קפצו ורכבו עליה, ובעזרת לוחות עץ החלו לחתור.

עד אז הייתי רק פעמיים שלוש בים. מה שלמדתי היה: א. בים משקל הגוף יחסית נמוך, אפשר בקלות להתגבר על כוח הכובד. ב. הים הקרייתי לרוב אינו סוחף בחזקה פנימה. לכן, למרות שלא ידעתי לשחות, העזתי להיכנס לעומק שבו המים הגיעו עד לאף. כאשר גל גדול נשבר עלי, הייתי מכניס את הראש למים, ואחרי שעבר הייתי מקפץ בקלילות למעלה, שואף אויר ומחכה לגל הבא.

כאשר החבורה של אחי רכבה על הרפסודה בים העזתי להיכנס למים עמוק ככל שיכולתי.  קרקעית הים בקריה יורדת בשפוע מתון ורק אחרי עשרות מטרים רבים גובה המים מעל יכולת העמידה שלי. על כן לא היססתי להתקדם במהירות עד לעומק המרבי האפשרי עבורי. לפתע איבדתי את הקרקע מתחת לרגלי, נסחפתי למערבולת של בור קוני בעומק של 5-6 מטר והתחלתי לשקוע ! אני לא יודע לשחות,  אני טובע ! מה עושים ?!

חוששני שאם הייתי מאבד את העשתונות, לא הייתי יכול לספר היום את הספור. המוח שקל והחליט: מוטב לא להלחם במערבולת אלא לרדת לקרקעית הבור ומשם לזנק למעלה לנשום מלוא הראות אויר ולחשוב.

כך עשיתי. צללתי עד הקרקע, זינקתי בכל כוחי למעלה, שאפתי אויר וחשבתי: אם אצעק לעזרה – יבואו אחי וחבריו, ימשו אותי ויכו אותי מכות "רצח" ! מוזר, באותו רגע פחדתי מהמכות יותר מאשר לטבוע ! מה הברירה? חשבתי שמצאתי פתרון. כל פעם שאזנק לשאוף אויר, אזנק בשפוע לכוון החוף, ותוך מספר קפיצות אגיע לקרקעית הבטוחה. לא לקחתי בחשבון שכל פעם שקפצתי 2 מטר לכוון  החוף, סחבה אותי המערבולת 1.99 מטר בחזרה. אין לי מושג כמה פעמים קפצתי. עשר, עשרים, אולי חמישים. חמש דקות, עשר, אולי חצי שעה ?!

מה שאני יודע: אחד החברה על הרפסודה הבחין לפתע בטובע, חתרו במלוא המהירות אלי, משו אותי בשערות ראשי אל הרפסודה, הוציאו אותי לחוף, הפליאו בי את מכותיהם ושלחו אותי מילל הביתה. מסתבר שהבור שיצר את המערבולת היה שריד ישן מההפצצות המפורסמות ב- 1941-2 על מיכלי הנפט "הריפיינרי" שהחטיאו את המטרה. לנסיבות קיצוניות יש השפעות שונות על אנשים שונים. איני יודע כיצד ומדוע כתוצאה מהאירוע איבדתי לחלוטין את הפחד מהים. שנים רבות לאחר מכן, גרם לי חוסר הפחד לעשות משגה קשה וכמעט סופני באוקינוס האטלנטי , שלא  הכרתי תכונותיו לפני שקפצתי למימיו.

בים שלנו, תוך שנתיים-שלוש שחינו קילומטרים. בחופש "הגדול" באים בבוקר, קופצים פנימה, מחפשים גלים, עולים ויורדים, ויוצאים רק משום שמוכרחים לחזור הביתה.

סיפור על המדוזות וסיפור על אי-הבנה מסוכנת עם חיל הים הבריטי – בפעם אחרת.

הקריירה הייחודית שלי במקהלת בית הספר בניצוח משה ביק

באחד הימים נכנס מורנו המהולל למוזיקה – משה ביק – והכריז:  מקימים מקהלה בבית הספר. כל תלמיד בתורו, יבוא אל שולחני  וישיר שיר לפי בחירתו. התלמידים באו, שרו ( חוץ מאלו שתמיד עשו בעיות ) ומשה רשם הערות בפנקסו. אהבתי מאד את "כינרת שלי, היית או חלמתי חלום.." ושרתי אותו מכל הלב. אולי זה מה שהטעה את משה. בסוף השיעור הופתעתי לשמוע את שמי כאחד המוזמנים למקהלה.

בחזרה הראשונה חולקנו לקבוצות הקולות השונים, וכל "קול" למד את הקטע שלו. עד כאן עוד הסתדרתי איך שהוא, ואז הורה משה למקהלה לשיר ביחד. לאחר שתי שניות זעק: להפסיק! וצעד שני צעדים לכוון קבוצת הקול שלי. לשיר פקד – ואחרי שניה וחצי – להפסיק! וצעד שלושה צעדים לכווני. לשיר אמר והניף ידו. בשנייה הבאה תפס אותי באוזן: "החוצה" לחש וזרק אותי מהכיתה. מאז העזתי לשיר בקולי קולות רק במקלחת המשותפת בקיבוץ!

היה היה טיול…

בחופש הגדול, שנת 1950, היינו במחנה עבודה בקיבוץ (אז) קדמה. חודש שלם עשינו עבודה קשה, במסירות ואיכות גבוהה –כמצופה מקרייתים.

לקראת סיום החודש, באספת הקבוצה, שאל אותנו נציג הקבוץ: לאן אתם רוצים לטייל? לגליל העליון? מים לים? לירושלים?…הדיון סער בלי להגיע לסיכום, משום שרוב החברים כבר היו וראו את המקומות הנ"ל. לפתע זרק יוסלה גרינבוים (שקופי):  לאילת!!! השתררה תדהמה (במושגי הימים ההם אילת הייתה מעבר להררי החושך) ודממה שתים-שלוש דקות. ואז כולם שאגו: לאילת! לאילת!..הקיבוצניק צעק: משוגעים, יש לכם מושג מה משמעות הדבר? שאלנו: מה? ענה: להכניס המשאית למוסך לפני הטיול ולאוברול אחרי הטיול. אתם יודעים כמה זה עולה? שאלנו: כמה? ענה: כך וכך עשרות אלפים. שאלנו: ואם הייתם משלמים שכר ריאלי לעבודתנו, כמה ימי עבודה צריכים? סוכם שנעבוד עוד שמונה ימים. הכניסו את המשאית למוסך, ויצאנו לדרך.

הדרך ארכה יומיים. ביום הראשון עברנו את מעלה העקרבים, דרך עפר רעועה ועיקולים מסוכנים. אנחנו ירדנו ברגל והנהג נסע בראשון עם דלת פתוחה (כדי לקפוץ אם המשאית תידרדר לתהום). הלילה בילינו בחורשת עין חוסוב (עין חצבה).

משם נסענו בדרך העפר החרוצה לאילת כ-12 שעות, במהירות של 10-20 ק"מ לשעה. מים שתינו בעין וובה (עין יהב) ובאר מניחה (באר מנוחה-הק"מ ה101) ובערב הגענו לאילת. שם מצאנו שלוש חושות של התורכים, אח"כ האנגלים, בתוך חורשת אשלים (חושה אחת שמורה ליד פסל דגל הדיו) ובהן כתת חיילים. למחרת בילינו כל היום בים, צללנו וחיפשנו אלמוגים יפים להביא הביתה ולהשוויץ! (אז לא ידעו שזו פגיעה פושעת בטבע).

כדור-סל בקריה

קבוצת הכדור-סל הטובה אי פעם בקריה , יחסית לזמנה, היתה כנראה של ילידי 1934.

הורכבה מחברי "הנוער העובד" מקבוצת "להבה": איתן פרידלר, צבי גרינברג, אליהו מירקין ויאיר מיזריצקי חברי "השומר הצעיר" מגרעין "להב": יענקלה שטרום, אוקי קדרון, אשר בירק, דן בויטנר. זקן הקבוצה והשחקן היחיד – מילידי 1933 – אליעזר שפרלינג.

כדור-סל בקריה התחיל הרבה לפנינו . אין לי מידע על אותם ימים (מי שהוא מתנדב ?)

קבוצה טובה היתה לילידי 1931-2. שיחקו בה יהושע ענתבי, סעדיה סרדני, חיים סטוטינסקי (חופש) ועוד … המצטיינים היו, למיטב זכרוני, אברהם ארליך ומרדכי נהרי מילידי 31, אמנון ליסובסקי ויענקלה אשלג ילידי 32.

הראשון שזיהה את הפוטנציאל שלנו, היה מורה הספורט האגדי – דולק אומשוויף. הוא שבנה בבסמ"ת את קבוצת הנוער הטובה בארץ בשנים 1946-7. השלישיה המובילה היו: אלי, ילי, ברודאי. הכוכב היה ילי שביט. נפל עם אחיו במלחמת השיחרור. ב- 1949 שלח דולק את אלי לאמן אותנו. לאחר 4-5 פעמים נשבר אלי מהנסיעות באוטובוס מחיפה לקריה. מאותו  יום ועד סוף הקריירה שלנו – לא היה לנו מאמן. הכל אימון עצמי.

בעיקר משחק על חצי מגרש בבית-יציב או במגרש בי"ס המגינים, קליעה לסל או תחרות קליעות. השני היה אלוף הארץ בקפיצה לגובה –מנחם רקוטש ( רק-עוז ). הביא לנו את סמל הפועל ופסי בד אדומים. האמהות או החברות תפרו אותם לגופיות – והיתה לנו תלבושת לתפארת ! ואם זכרוני לא מטעה אותי, אחרי ניצחון גדול, קבלנו כפרס – גלידה ! מקבוצות הנוער באזור הצפון – רק יגור היתה יריבה שקולה. את מכבי מוצקין (כולל חיים קסטן – אח"כ בנבחרת ישראל) ניצחנו בכל מפגשינו. את הפועל חיפה (כולל עמי שלף –אח"כ בנבחרת ישראל ואבא של גור) ניצחנו תמיד וכך גם את מכבי חיפה.

בארץ כולה, הפועל תל-אביב היו יריבה שקולה ואולי קצת עדיפה (כולל עזרי לובושיץ, קופר ואחרים שהיו אח"כ בנבחרת ישראל) למרות שבמשחק בינינו בקריית-חיים על גביע האחים מיצקביץ, ניצחנו אותם בגדול. נגד מכבי תל-אביב לא הזדמן לנו לשחק. הם באו לקריית-מוצקין לאליפות הנוער של מכבי וזכו באליפות ! הזמנו אותם להתחרות . הם סרבו.

מכבי ירושלים, דומני עם תנורי והאחים שרם, שזכו במקום השני, הסכימו. המשחק נערך בבית-יציב והחל באחת בצהריים. התוצאה במחצית היתה בערך 30 – 16 לטובתנו הם סרבו לעלות למחצית השנייה, בטענה שהם ממהרים לטקס הענקת הגביעים והמדליות, שהחל – כפי שנודע לנו בהמשך – בשעה ארבע !

אנחנו ייצגנו את הקריה גם במשחקי הבוגרים . את מכבי מוצקין בוגרים – ניצחנו תמיד. למכבי חיפה הבוגרים היינו שקולים. לפועל חיפה בוגרים הפסדנו תמיד. הם היו במקום 3-4 בארץ (שיחקו עדיין דולק וחניכיו אלי וברודאי, מהדור הבא אברהם חמו ואיתמר דותן, מאמן שחקן אבו-רשיד מעולי מצרים).

בשנת 1951 נוספו לנו שלושה בוגרים שחזרו מהצבא והקבוץ. משה (מוסא) דניאל – שחקן נבחרת ישראל המהוללת שזכתה ב 1953 במקום חמישי באליפות אירופה ! ואבא של מוטי דניאל, שחקן הנבחרת בעתיד. היה אתנו תקופה קצרה מאד ועבר להפועל חולון. אברהם ארליך ומרדכי נהרי (פופקה) שפעילותם בכדור-סל ארוכת שנים ומפוארת. נהרי ז"ל יותר כאחד מבחירי שופטי הכדור-סל בישראל, ואברהם ארליך כחבר בוגר, שחקן  ומאמן, ליוה אותנו בכל המשחקים החשובים ועזר לנו מאד. הבעיה הייתה שהם חזרו מהצבא, קצת חלודים מבחינה אתלטית והוו רק תוספת – כשייצגנו את הבוגרים – ולא הבסיס.

שלד קבוצתנו היה : קלעי – איתן פרידלר, שחקן ציר – צבי גרינברג, " פייטרים" וכלבויניקים – יענקלה שטרום ואליהו מירקין, הרכז – יאיר מיזריצקי (מירז).

ב"אימונים" שלנו היו צופים, מחזירים את הכדורים ובכל הזדמנות מצטרפים למשחק וקונים ניסיון – הדור הבא של כדורסלני הקריה. אני זוכר את: מאיר ברב, חנן זורדה (רז), יגאל טננבוים, יגאל שידלובסקי, דן תיכון,

שמייקה שולדנפרי, זיזי קניאזר, ראובן ברוג, גיורא שמי, יצחק גודס (אבא של גיא) יוסי שצקי ועוד..

חלקם היו טובים מאיתנו, ואם אפשר היה לבנות קבוצה במשר מספר שנים מהטובים שבכל מחזור – אין ספק שהיינו מגיעים רחוק. זה היה החלום שלי שלא התאפשר במציאות. מוסה דניאל הלך לחולתה, אמנון ליסובסקי לנחשולים, איתן פרידלר לקבוצת כנרת, יענקלה שטרום וחבריו ללהב, אליהו מירקין לגבים, יאיר מיזיריצקי לחוקוק, חנן זורדה לעין-גדי ואחרים לצבא…והחלום נשאר חלום. שנים לאחר מכן, כאשר החבר'ה התחילו לחזור לקריה ולגבש קבוצה טובה משלנו, הרמה הארצית עלתה מאד והם לא הצליחו להתברג בצמרת ממש.

לגבי העתיד, אני מסכים עם מאיר ברב : רק פעילות יסודית, מקיפה מגיל צעיר ולאורך שנים תביא תוצאות.

נ . ב .   אין לי אף תמונה – בהרכב מלא – של הקבוצה שלנו. אם מי שהוא יכול לעזור נודה לו.

נולדתי בחיפה ביוני 1934 להורי: מאיר מיזיריצקי-מירז ולאמי יפה בינדר-מירז. אחי הבכור-  אליעזר מירז – נולד בירושלים בשנת 1930.אבי היה חבר ארגון ההגנה ובשנת 1929 היה בקבוצה שהצילה את שכונת מאה שערים. ב1934 עברו לחיפה, בנו בית בקרית חיים שנכנסנו אליו ב1935. הבית היה קטן ומסביב חולות. אחרי פנוי המחנה הצבאי הבריטי, הגיעה לאזור משפחה בדואית עם עדר כבשים. הבן הבכור היה בן גילי. ונהגנו לשחק על החולות, לחפור מחבואים, ולהתחבא. בהשפעת אחד הספרים שקראתי, עשינו חתך קטן ביד והחלפנו טיפת דם. (חברים לנצח). כשפרצה מלחמת השחרור, הייתי בן 14, צעיר מכדי להיות לוחם, השרות שעשיתי היה להעביר פקודות והודעות בכתב ללוחמים ברכיבה על אופניים.

בתחילת בית הספר התיכון, זיהה מורה ההתעמלות שלנו, את הכישרון שלנו בכדורסל והקים את קבוצת כדורסל הנוער של קריית חיים, שהייתה בהמשך מהטובות בארץ. אני הייתי הרכז של הקבוצה, מה שהיום קוראים: Play maker/PG. באותם שנים אחד העיסוקים החשובים היה פעילותינו בתנועת הנוער: הנוער העובד. השיא היה במחנה העבודה בקיבוץ קדמה שבסיומו נסענו לאילת על דרכי עפר. מסע שנמשך יומיים לכל כוון. אילת עדיין לא הייתה קיימת! (התחילה רק שנה לאחר מכן) בילינו בתוך הים האדום.

גדלתי בקרית חיים, פרבר פועלים שבנו חברה שוויונית ושיתופית. למדתי בעממי 'ארלוזרוב' ובתיכון במגמה ביאולוגית,כימית מתמטית. הייתי פעיל באגודת הספורט 'הפועל' כרכז ומנהיג קבוצת הכדורסל – מהטובות בארץ. כן השתתפתי בנבחרת האתלטיקה – גם היא מהמצטיינות בארץ. הפעילות החברתית הייתה במסגרת תנועת 'הנוער העובד', כחניך וכמדריך. במסגרת התנועה טיילנו ברגל ברחבי הארץ, והגענו (הפעם במשאית) לאום רשרש בקיץ 1950. אילת עדיין לא הייתה קיימת. בסתיו 1951- במסגרת הגדנ'ע – השתתפנו בהקמת בסיס באר אורה.

בקיץ 1952 הצטרפתי לגרעין 'קמה' שהתגייס לנח'ל, ואיתו עשיתי שנת הכשרה בקבוץ גנוסר, במטעי הבננות. ב 1953 הכשרתי, בקבוץ חוקוק , את אדמות בקעת גנוסר שקבלנו ממינהל מקרקעי ישראל לנטיעת מטע בננות – כולל בנית והתקנת צינורות המים ורשת ההשקיה. ב1954 נשלחתי להדריך בסניף חולון של 'הנוער העובד' ובשנים 1955-6 הקמתי את סניף התנועה בטבעון.

מקיץ 1956 הייתי מרכז ואחראי על מטע הבננות בקיבוץ – שהיה בין שנים, שלושה רצח רועי – נחל עוז 1956 חקוק, אפריל 1956, אני מקבל הזמנה לחתונת חברי – בנימין שמעונוביץ ושמעון יסוד– בנחל עוז.

השמחה רבה. בניומין השקט, הסימפטי, שמוכן לעזור לכל אחד עם חיוך קל על פניו, מתחתן ! (בהקבצה המתמטית-ביולוגית חלקנו אותו ספסל, והיום מותר להודות – לא פעם מחברת השיעורים שלו שימשה גם אותי) עם מי? הפתעה! עם בתו הנאה מאד של המורה שלגי מהכביש הראשי! לא ידעתי שגם היא בנחל עוז. הפתעה שלישית – חבר נוסף מתחתן! שמעון יסוד,הוא צ'ימני, שגם הורינו היו מאד מיודדים. אין ברירה מוכרחים להגיע לחתונה.

עבדתי בבננות על שפת הכינרת. לקחתי איתי בגדים נקיים להחלפה. קיצרתי קצת את יום העבודה, התרחצתי בכנרת, החלפתי בגדים, ובשעה שלוש לערך יצאתי למסע הארוך. אוטובוס מראש פינה לטבריה, מטבריה לתל אביב , מתל אביב לבאר שבע דרך סעד. באותם ימים לא היה רדיו באוטובוס, בדרך לבאר שבע היו שמועות מעורפלות שהיה אירוע , אך לא ידעו מה ? היכן ? מתי ?

ירדתי ליד כביש הגישה לנחל עוז וחיכיתי שאחת  המכוניות שאיחרו קצת לחתונה תאסוף אותי – כלום. השעה כבר אחרי שמונה בערב . יחד איתי היה בחור שעבד בקיבוץ שידע, לדבריו, את הסיסמא לכניסה, והציע שנלך ברגל. הלכנו. עוד במרחק מהשער אנו שומעים זעקה עצבנית: סיסמה ? הבחור עונה. עוד פעם: סיסמה ! אנו צועקים את הסיסמה במלוא הגרון. מי אתם ? חבר מהקריה. צעקה: התקדמו לאט והידיים באוויר ! מה פתאום אני צוחק. לאט וידיים באוויר ! נשמעת דריכת הרובה. העסק נשמע רציני ולא הבנתי מדוע.

מעבר לשער סיפרו לנו על הרצח האכזרי של שומר השדות האהוב, שסרב להשתמש בנשק נגד בוזזי השדות ורצה רק לגרשם ולהפחידם במגלבו .

כנראה שלא קלטתי עדיין משמעות האסון והכאב הנורא של חברי נחל עוז. בחצר, אני רואה את  בנימין. ניגש אליו מושיט ידי מברך "מזל טוב" ואומר בלגלוג: לא מצאתם פחדנים גדולים יותר לשומרים בשער? בנימין מרים ידו וסוטר לי בכל הכוח על פני ושואג: אידיוט כמוך! מזלך שהשומרים הם קרי הרוח שבמשק, אחרת לא היית חי עכשיו!

מעולם לא ראיתי את בניומין מרים יד. אני מניח שזו הייתה הסטירה החזקה הראשונה והאחרונה בימי חייו. הסטירה עזרה לו לפרוק מעט מהמתח הנורא. כשנרגע קצת סיפר: הסיסמא ניתנה גם ל"שתינקרים" מהרצועה שבאו בלילות למשק למסור מידע. אחרי הרצח ,חלק מחברי המשק נשבעו שהלילה הם יורים בכל עזתי שבא-טוב או רע לא חשוב- העיקר לנקום! לא היה לי מושג על איזה חבל דק הלכתי באותו לילה על הכביש לנחל עוז. במקום שמחה משולשת, היה ערב עצוב וקשה. למחרת חזרתי לבננות.

רק אחרי הערב הנורא ההוא התחלתי להבין את החלוציות האמיתית, גודל ההקרבה ותעצומות הנפש שנדרשו, אז והיום, מחברי שהלכו לנחל עוז. אני מצדיע להם על כל שנה שחיו שם! מטעים הטובים והמתקדמים בארץ. ב 1960 הציעו לי להיות עוזר מנהל תחנת המחקר החקלאי של עמק הירדן ולהחליפו כעבור שנה, אך עזיבתי את הקבוץ כתוצאה מויכוח על עקרונות השיתוף, מנעה ממני קבלת ההצעה. במשך מספר חודשים עזרתי לכמה מקיבוצי העמק לפתור בעיות במטעי הבננות ואז החלטתי לעשות משהוא חדשני ביותר: לגדל ירקות ופירות על האדמה החצצית בערבה בשיטת ההידרופוניקס (גידולי מים) לשוק המקומי בחורף (לא היו חממות בארץ) ובעיקר – לשוק האירופאי בחורף.

ב- 1961 הגעתי לאילת "אום רשרש" ובמשך שנה שלמה התרוצצתי בין משרדי הממשלה, מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ועוד.. כדי לקבל דונם אחד! של 'חמאדה' (מישור חצץ) בערבה שאיש לא היה צריך ואיש לא רצה. כל מומחי משרד החקלאות טענו שאין לתכניתי (הגשתי תכנית ותחשיב מפורטים) כל סיכוי ולכן לא קבלתי שום עזרה מהמדינה ומהגופים המיישבים. קבלתי רק הבטחות בעל פה שנותרו עד היום ללא כיסוי. היחיד שתמך עקרונית ברעיון היה דוד בן גוריון בזמן שהיה אזרח בשדה בוקר.

אחרי שנה ויותר, הסכימו לתת לי דונם אחד! לנסיון, בתנאי שיהיה מספר ק'מ צפונית לאילת במקום שאיש לא רצה, ולדעתם גם בעתיד איש לא ירצה. בניתי על דונם (בעזרת הורי ומשפחותיהם), 500 מטר רץ של ערוגות הדרופוניקס מבטון מזוין, בריכת תמיסה מזינה ומערכת השקיה של שלוש פעמים ביום (כולל שבתות וחגים). גידלתי עגבניות בהדליה גבוהה, מלפפונים, מילונים,אבטיחים ופרחים ליצוא: צפורנים וורדים. התוצאות: יבול העגבניות היה פי ארבע-חמש מהממוצע הארצי ואיכותן וטעמן עדיף -ללא השוואה- על המקובל בשוק. כדי לישב את הערבה כולה (זה היה החזון) היה צורך להוזיל מחיר הקמת המערכת. בשנים הבאות, כל שנה קבלתי עוד דונם עליו בניתי מערכת זולה יותר ומתאימה יותר להיקפים גדולים יותר. בשנת 1965-6 יצאה לשוק מערכת הטפטוף היעילה הראשונה.

הבנתי מיד שזה הפתרון שחיפשתי, פרשתי את מערכת הטפטוף בשדה החצצים ולתוכה הזרמתי את התמיסה המזינה שהכנתי עבור גידולי המים. הייתי הראשון בערבה, בארץ וכנראה בעולם שעשה זאת! את ה'פטנט' לא שמרתי לעצמי אלא הסברתי בפרוטרוט לכל מי שהתעניין ורצה לגדל בשיטה הזאת. הטפטוף המזין אפשר לי להגדיל החלקה במספר דונמים כל שנה. המינהל החכיר לי עוד

סבתא ארנונה-קורות חיים

עד 1947 – בגן ילדים של אמא שושנה כספי.

1947-1955 – בית ספר לילדי עובדים, בית חינוך "ארלוזרוב" חדרה.

1955-1959 – בית ספר תיכון חדרה.

1952-1959    חניכה ומדריכה ב"נוער העובד"

1959-1961 – צה"ל, נח"ל, טירונות מחנה 80, הכשרה קבוץ "ארז", היאחזות "עין יהב",

השלמה קבוץ "ניר אליהו".

1961-1963 – לימודי הוראה בסמינר "אורנים" בקרית טבעון.

1963-1970 – מורה ומחנכת בבי"ס יסודי "ערבה" באילת. מקימה חוג לטבע וחלוצת שעורי חינוך מיני.

1970-1978 –  מוקם בי"ס תיכון מקיף באילת. מחנכת, מורה למתמטיקה, מרכזת שכבה בחטיבת הביניים.

1978-1994  –  אחראית על הוראת המתמטיקה בכל חטיבת הביניים "אלון", אילת.

1977-1981  –  יום וחצי בשבוע (סידור חריג מיוחד עבורה)לומדת בבי"ס גבוה לציור "קלישר" בתל אביב.

בהמשך משתתפת בתערוכות קבוצתיות באילת, בצוותא-ת"א ותערוכת יחיד באילת.

1989 – 1992 לומדת יומיים בשבוע במכללת "אורנים" ת"א לתואר ראשון ומסיימת בהצטיינות.

1992 – 1993 לומדת יומיים בשבוע באוניברסיטת ירושלים לתואר שני.

1994 – לוקחת שנת שבתון. עולים לירושלים לסיים את התואר.

1995 –  באפריל התגלתה מחלת סרטן המעי במצב קשה. ביולי נסעה על כסא גלגלים לבחינות הגמר באוניברסיטה.

בתחילת אוגוסט נפטרה בבית חולים "הדסה" עין כרם.

1996 –  תערוכה מקיפה לזכרה במכללת "אורנים" תל אביב.

מהי יהדות עבורי?

היהדות נבנתה משבטים משוטטים במזרח התיכון שקבלו על עצמם דת מונותאיסטית, ייחודית לזמנה, וביססו את זהותם הלאומית בארץ ישראל לאורך כאלף שנות היסטוריה. אלפיים שנות גלות הוסיפו את הנדבכים שלהם והמאה האחרונה החזירה את החיבור בין עם ישראל לארץ ישראל, את הציונות. יהדות עבורי היא שילוב של לאום, דת, לשון, זיכרון היסטורי, ערכים ותרבות, מנהגים וטקסים. תנאי הילכתי הוא להיות בן לאם יהודיה, אך חשוב לא פחות- בחירתי המודעת להיות יהודי גאה, החי במציאות של היום, ולאורה אני בוחן את עולם הערכים, התרבות, המושגים והקיום שעמד במבחן הדורות. אני בוחר במה שמתאים לי כאן ועכשיו. אותה בחירה יכול לעשות גם מי שאינו יהודי לפי ההלכה אך מזדהה באופן מלא עם המכלול היהודי לפי ראייתו, בלי כפיה דתית.

אני מרגיש אחריות לגבי כל מי הרואה עצמו יהודי ומתנהג כיהודי גם אם דרכו שונה מאד מדרכי. אני חש הזדהות עם זרמים שונים ביהדות, אך סבור שצריך לקיים רב שיח ודיונים מעמיקים כדי להגיע להסכמה על מינימום ערכים והתנהלות משותפת, כדי לאפשר קיום ביחד. חופש ליחיד לפרש יהדותו כרצונו, במקביל קיום חובותיו כלפי כלל הציבור היהודי, הישראלי והעולמי. אין ספק שהדת הייתה בסיס מרכזי ליהדות לאורך דורות רבים. חסרונה – היותה מקובעת וקשה לשנוי והתאמה לעולם מודרני שמשתנה במהירות מדהימה. לדוגמא: הפליה והדרת נשים הם חלק מחוקי הדת. היום הם מחסום להתקדמות האנושות. חוקי ה"פרו ורבו" היו הכרח לפני אלפי שנים, היום הם סכנה עולמית ממדרגה ראשונה במעלה. היהדות הדתית והחרדית חייבת להשתנות. במקביל היהדות החילונית חייבת להיות מודעת יותר לעושר התרבות, המוסר והערכים היהודיים לאורך הדורות, מה שמוגדר לפעמים כ"ארון הספרים היהודי". רק כך נבנה עתיד ליהדות.

הזוית האישית