מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בסוף מלחמת העולם השנייה, בפולין. אמי נפטרה בלידתי ואבי ככל הנראה נהרג במהלך המלחמה…במהלך חיי גדלתי במספר בתי יתומים, ביחד עם אחותי. בית היתומים האחרון שהייתי בו, הוא זה שגרתי בו הכי הרבה זמן..בבית היתומים דיברנו בפולנית ובו היינו רק בנות ומספר מצומצם מאוד של יהודיות בכל חדר היינו בממוצע 15-12 בנות. נהגנו לאכול מרק עוף, כי ברוב השנה היה גשום, ולפעמים מושלג.

בית הספר שלמדתי בו, היה גם הוא לבנות בלבד. היה שיעור אחד, ששמו מלאכה שבו רקמתי. סיפור אחד באותו שיעור, אני זוכרת עד היום. המורה באה לבדוק איך אני רוקמת ואז היא צעקה "איך את מחזיקה את המחט? כמו יהודייה!" רעדתי מפחד, ואז הבנתי שקיים קשר לעם היהודי. בית היתומים שחייתי בו, אינו היה יהודי. וכך גם בית הספר. ולכן בחגים חגגו את חגי הנוצרים בבית. למרות, שבפסח, היו נוהגים להביא לנו מצות. בקריסמס היינו כל ילדה מקבלת: חפיסת שוקולד, תפוז ומתנה. קיבלתי דובי חום, שהיה נחשב מיוחד באותה התקופה מפני שיינו מכינות את הבובות בעצמנו. בשלב מסוים זוג נחמד אמץ אותי. בתקופה הזו הכינו לי חדר מיוחד, בגדים חדשים ומיוחדים ובנוסף בגלל שהייתי "ילדתם" הראשונה, הם החזיקו מטפלת שתטפל בי.

אחותי, כמובן לא אהבה זאת, שהפרידו בינה לבין האחות היחידה שיש לה ולכן פרסמה בכל בית הספר "שבית היתומים מוכר ילדים". בלית ברירה, הזוג נאלץ להחזיר אותי לאחר מאבק של אחותי הגדולה בבית היתומים. בחורף לעיתים היו לוקחים אותנו לסקי ולשאר המקומות המושלגים. הנוף היה עוצר נשימה. בכל קיץ, היינו יוצאות לקייטנה. נסענו לכל החופש הגדול לשם. וכך כמעט בכול קיץ עד לגיל מסוים. 

כנערה בבית הספר היו לי חברות טובות שחלקן, אגנישקה, נובק, קרישה ואבה דורושינסקה, שהן היו איתי בבית היתומים.אני לא רציתי לעלות כל כך, אך אחותי, חנה, רצתה מאוד. ולא בא בחשבון להתפצל, אז עלינו שתינו. היה לנו אפוטרופוס, שדאג לכל ענייני העלייה, ולאחר מכן נשלח לכלא, בגלל שאז העלייה לא הייתה חוקית.הדרך הייתה קשה מאוד. הגענו עם רכבת לוורשה, משם ברכבת נוספת לווינה, למחנה המתנה. שהינו שם כמה ימים ולאחר מכן עלינו על רכבת לאיטליה, ושם עלינו על האוניה הענקית "מספיה" .

הפלגנו בערך 3 ימים, וזו היתה החוויה הקשה ביותר. הים היה סוער ולכן חליתי במחלת ים קשה. החוויה היתה קשה גם מפני שלא הכרנו את האוכל, לדוגמה: זיתים, על האוניה חשבנו שהם שזיפים, ושמחנו מאוד אך להפתעתנו הלא נעימה, אלו לא היו זיתים ולכן ירקנו אותם כי הטעם היה מר. 

התחלתי ללמוד למודי אחיות ושם הכרתי את נינה. היא, שכנעה אותי ערב אחד לבוא אתה למסיבת פורים. בה היה צביקה שלאחר מכן התחיל לחזר אחרי. לאחר מעט זמן, היתה לו ולי הפסקה באותם הזמנים בעבודה. הוא, דרך פרצה בגדר נכנס לבית הספר שלי.. הייתי בטוחה שהוא חיפש את נינה, ולכן אמרתי לו "נינה לא נמצאת. היא בעבודה" והוא ענה לי "לא באתי בשביל נינה"..

ומשם הכל התגלגל עד החתונה. החתונה היתה ב-1967 מיד לאחר מלחמת ששת הימים. באותה שנה סיימתי את לימודי ונהייתי אחות בבית החולים קפלן. המעבר לבית-אלעזרי והולדת ילדי עברתי לגור ביחד עם צביקה ברחובות ולאחר 3 שנים, נולדה בתנו הראשונה שרון. לאחר שנה ורבע נולדה דנה, אמא של מאיה, כעבור 6 שנים נולדה שירי, ואז להפתעתנו הרבה לאחר 7 שנים, נולד משה. בשנת 1975, צביקה החליט שהוא רוצה לעבור לבית אלעזרי. הוא גידל מטע של אפרסמונים ופרדס של פומלות.

בבית-אלעזרי לראשונה בחיי, חוויתי מהו מושב. גם חוויה מפחידה קרתה לי, לילה אחד ישנו בקיץ עם כל החלונות פתוחים רק עם רשתות. פתאום שמעתי רעש מפחי שלא שמעתי מעולם. יצאתי החוצה, וראיתי חמור ענק!!!! נבהלתי נורא. אז סגרתי את החלונות והלכתי לישון.

לאט לאט התרגלתי לחיים במושב. הולדת נכדי כאן, קרתה לי חוויה חדשה. הולדת נכדתי הראשונה. בשנת 2000 ב-6.7 נולדה מאיה נכדתי הראשונה. נסעתי ברכבת לחיפה, ושם ראיתי את מאיה לראשונה. לאחר שנה נולד גל, לאחר שנתיים שיר נולדה, כעבור שנתיים נולדו תמר ויואב, כעבור שנה נולדה יעל, כעבור חצי שנה נולד יונתן, כעבור שנתיים נולד רון ולבסוף כעבור שנה, נולדה אלה. 

כיום, אני  וצביקה בפנסיה, ואנו יוצאים לטיולים מחוץ למדינה לעיתים קרובות יותר מפעם. אך גם חשוב לציין שגם בתוך המדינה אנחנו מטיילים. אני נוסעת למכללה לשמוע הרצאות מדי שבוע, ונפגשת רבות עם נכדיי. כמעט בכל יום שבת אני מכינה בבוקר ג'חנון שכולם אוהבים, ובעצם אני נפגשת עם כל המשפחה.