מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי יעיש (יחיא) אבא של אמא, נולד להוריו יוסף וזוהרה בתאריך 25.3.1959  ז' בניסן תשע"י, בביתו שבקזבלנקה, מרוקו. לסבי שמונה אחים ואחיות: חמישה בנים ושלוש בנות הוא הרביעי מכולם והראשון מהבנים. בנוסף להם, נולדו עוד 3 בנים שניים מהם נפטרו עוד במרוקו ממחלה לא ידועה בהיותם בני שנתיים ואחד נפטר פה בארץ, בשנים הראשונות לעלייתנו והוא נקבר בזיכרון יעקב.

אחרי שנפטרו שני אחיו, אמו נכנסה שוב להריון, אך חששה מאוד שגם הילד הבא שלה לא יחזיק מעמד וימות, לכן, החליטה לפנות אל הרב הקהילתי שהיה גם השכן שלהם והוא אמר לה שאם היא רוצה שהבן הבא שלה יחיה היא צריכה לקרוא לו יעיש, יחיא ולעטוף אותו בתכריכים (בדים שעוטפים נפטרים בקבורתם). מאחר והאמונה באנשי דת הייתה מאוד חזקה בביתם, הקשיבה אמו לרב וכך עשתה. בין אם זה קשור ובין אם לא, סבי הצליח לשרוד. אמו היתה עקרת בית במרוקו ואביו עסק בפוליטורה (צביעה מיוחדת של רהיטים). סבא שלי לא זוכר כמעט דבר מילדותו במרוקו, המשפחה עלתה לארץ, כשהיה ילד מאוד קטן. כל מה שהוא יודע זה מסיפורים שסיפרו לו.

באופן כללי החיים שלהם במרוקו היו טובים והם חיו מחוץ לגטו היהודי הידוע בשמו ה"מלאח". השכונה שלהם היתה שכונה מעורבת והם חיו יהודים לצד מוסלמים ביחסי שכנות טובה. הסיבה המרכזית בגלל עלו ארצה היא בגלל כמיהת המשפחה לאדמת הקודש, לארץ ציון המוזכרת בתורה כל כך הרבה פעמים כארץ זבת חלב ודבש.

הם לא באמת ידעו מה יש בארץ ישראל ועד כמה החיים פה אינם פשוטים למרות ששמעו סיפורים מקרובים שעלו לפניהם , לא היתה להם דרך להבין עד כמה קשה בארץ. כך, בסיוע שליחי הסוכנות היהודית הצליחו לצאת ממרוקו באישון לילה כשהם משאירים את כל רכושם מאחור. בתאריך 11.9.1955 עלתה המשפחה ארצה. הם יצאו ממרוקו וחנו במחנה מעבר בצרפת, שם המתינו לאנייה שתגיע לקחת אותם ארצה. האנייה בה הפליגו לארץ נקראה "טסמניה" יחד עם עולים רבים ממרוקו. לאחר שבוע בים הם הגיעו ארצה לנמל חיפה. שם ניסו נציגי הסוכנות היהודית לשלוח אותם ליישב מושב קטן ליד ירושלים בשם גמזו, אך אביו בשום פנים ואופן לא הסכים כי חלק מהמשפחה כבר עלתה והתיישבה בזכרון יעקב. כך, הם נסעו במשאית ישר לזכרון, לשכונת נווה שרת ושם חיו כל חייהם וגידלו את כל ילדיהם.

הזיכרון היחיד שיש לסבא מהמסע לארץ ישראל, הוא שאחותו הצעירה נפלה ממיטת קומתיים באנייה אך גם הוא מעורפל.

השנים הראשונות בארץ היו מאוד קשות: כמעט ולא דיברו עברית, הגיעו ממנטליות שונה לארץ זרה והמשפחה נאלצה להתמודד עם מציאות חדשה שבה היה קושי גדול לפרנס משפחה שלמה רק מהשכר הזעום אותו קיבלו עבור שעות רבות של עבודה. את אביו של סבי שלחו לעבוד בחקלאות בעוד שאימו נשארה לטפל בילדים הקטנים. למרות כל הקושי אהבתם ורצונם לחיות בארץ הקודש היו הדבר החשוב ביותר עבורם.  אימו זוהרה התעוורה בארץ כאשר ילדה את אחד מאחיו וכך את רוב חייה חיה בעיוורון מוחלט. למרות העיוורון, היא תפקדה באופן מושלם בביתה. היא בישלה, כיבסה, וחיה בעצמאות רבה. היא הכירה כל פינה בביתה ובחצרה, וידעה היטב היכן כל דבר מונח .

היו תקופות בהן נאלצו לחיות בדוחק, בצמצום רב, אך למרות זאת, מעולם לא היה חסר להם דבר, ותמיד היה להם אוכל ומה שהיו צריכים כדי להתקיים. הוא מספר שאת ארוחת הצהריים היו אוכלים בבית הספר, ובארבע אכלו בבית לחם עם מרגרינה וריבה. בערב אכלו מרק עם לחם ובסופי שבוע אכלו בשר. ככל שחלפו השנים המשפחה התרגלה לחיים בארץ ולאורך כל התקופות שמרה על אחדותה ועל שמחת החיים וכך עד היום. בילדותו למד סבי בבית ספר ממלכתי דתי "הרועה" על שם הרב "אברהם הכהן " בשכונה. בתיכון למד כשנה ב"הדסה נעורים" במגמת מסגרות ואז עבר לישיבה תיכונית מקצועית "אחוזת יעקוב" בגן יבנה. בהיותו בן 18 הוא התגייס לצבא בנובמבר 1967 ושירת בחיל הנדסה. רוב הזמן היה בסיני. תפקידו היה להקים  ביצורים שאמורים ביו למנוע מהמצרים לחדור לארץ.

בתקופת השירות הצבאי כשהיה בן 19 התחתן עם סבתא  שהיתה חברת ילדות שלו. סבתא היתה בת 17 ויחד הם הקימו בית לתפארת. החתונה הייתה בבית הדין הרבני בחיפה והם חגגו במסיבה צנועה מאוד. סבא וסבתא הביאו אל העולם את אמא שלי ואת 3 אחיה והוא עובד כיום, במועצה המקומית של זכרון יעקב  בעוד כשנה הוא יצא לפנסיה וינוח אחרי שנים רבות של עבודה ועשייה למען הקהילה.

סבא שלי הוא הסבא הכי מפנק בעולם. תמיד דואג ומתעניין ויש לי מזל שהוא הסבא שלי.

הזוית האישית

מיכל: הייתי רוצה לאחל לסבא שלי בריאות ושימשיך להיות סבא מושלם, שיצליח בכל מה שהוא רוצה והכי חשוב, אני אוהבת אותו.