מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייו של סבא איציק

אור עם סבתא יפה וסבא איציק
סבא איציק בילדותו
איציק אייבשיץ 1942

כבן למשפחת אייבשיץ אני נין ונכד לרב הידוע יהונתן אייבשיץ (שם המשפחה הוא למעשה לקוח משם עיירה בצ'כיה).

נולדתי בירושלים בשנת 1942 לזוג הורים שעלו ארצה מפולין שנים רבות קודם, כך ניצלו חייהם, היות ובשואה ניספו כל בני משפחתם שנשארו בפולין. אבי יעקב אריה ליב נולד בעיירה ויסוקיליטובסק  שהייתה בפולין והיום נמצאת בבלורוס עלה ארצה בשנת 1928. אימי לאה חי'ה (לבית ליפשיץ) נולדה בעיר לומז'ה שבפולין והצליחה לעלות  ארצה בשנת 1938, ממש כמעט ברגע האחרון.

ילדותי בצל המלחמה

ילדותי הייתה בצלה של מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה, בה הגרמנים כבשו את פולין והחלו בפתרון בעיית היהודים, כאשר נולדתי נרצחו הסבים והסבתות דודים דודות ובני דודים כל אלה שלא הצליחו לעלות לארץ ישראל, הן מצד אבי והן מצד אימי. זהו אין סבא אין סבתא ולהורי המאושרים אין למי לבשר אבא אימא נולד לכם נכד צבר, לאחר המלחמה היו הורי מקשיבים בקביעות לרדיו בזמן ששידרו את המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות בתקווה (שלדאבוני נכזבה) אולי ניצל מישהו ויקריאו את שמו דבר שלא קרה.

ילדותי בירושלים

נולדתי וגדלתי בירושלים.  תחילה שלחו אותי הורי לחיידר דתי, אחרי כן הלכתי לגן אימהות עובדות (למרות שאימי לא עבדה באותם ימים), לבי"ס עממי הלכתי לתחכמוני, הייתי במחזור הראשון שהחל לימודים במדינת ישראל, גרנו באותם ימים של טרום המדינה וראשיתה שתי משפחות בדירה אחת בדמי מפתח ותשלום חודשי. הצטופפנו בחדר אחד חמש נפשות עם חצי שירותים וחצי מטבח, ואילו המשפחה השנייה גרה בשני החדרים הנוספים בדירה, לא היו וויכוחים ולא מריבות, חיינו יחדיו בשלום ובהרמוניה, במלחמת השחרור העיר הייתה במצור אין יוצא ואין בא אלא רק בשיירות וברכבים משוריינים (שחלקם אלו שלא נגנבו  נמצאים היום במעלה שער הגיא) וגם זה לא תמיד בהצלחה אני ובן השכנים היינו מסתובבים בשכונה אוספים רסיסי פגזים משתדלים לאסוף ולהשוויץ יש לי רסיסים גדולים משלך. כשהלגיון הירדני ירה על השכונות היהודיות, היינו  בודקים כמה דירות נפגעו ואם נפגעו אנשים, אכן היו גם פצועים וגם הרוגים ברחוב שלנו ובכל השכונות בעיר הנצורה.

מים זורמים לא היו ואת המים קיבלנו בחלוקה מבור מי גשמים. אוכל היה במשורה, לחם רק לעיתים רחוקות, בשר כמעט ולא היה בביתנו ובעונות מתאימות היינו קוטפים חובזות כדי לגוון קצת את מעט האוכל שהיה. לאחר קום המדינה הדודים של אימא נהגו לשלוח לנו מאמריקה חבילות מזון פעמיים בשנה לקראת ראש השנה ולקראת פסח וזה מאוד עזר לחגוג את החגים אפילו היו קוביות סוכר לבן (לא חום) וגם אבקת שוקו!

באותן שנים לאבי לא הייתה עבודה ובקושי הביא מעט פרנסה מעבודות מזדמנות. רק בתחילת שנות החמישים החל לעבוד בבית עולים שהגיעו ארצה. בבית תמיד היה מחסור אבל ברוך השם הסתדרנו, אבא היה הולך בימי שישי לשוק מחנה יהודה לפני כניסת השבת והביא ירקות ופרות חלקם קצת רכים, עגבניות תמיד היו רסק עגבניות, לאחר שאחי שמואל שנולד בשנת 1947 ואחותי הקטנה יוכבד חישה שנולדה בשנת 1948 (בזמן המצור על העיר ובזמן שנפלו פגזים) שניהם נקראים ע"ש הסבא והסבתות שנספו בשואה, גדלו קצת ואני הבן הגדול יכול להשגיח עליהם, אימא חיפשה עבודה כדי לשפר קצת את המצב הכלכלי בבית  והחלה לעבוד בניקיון במשרד העבודה, היא ניקתה גם את לשכת שרת העבודה בזכות זאת יצא לי לשבת על הכיסא המסתובב בלשכתה של גולדה מאיר שהייתה שרת העבודה, הורי לקחו משכנתא ועברנו לגור בשיכון חדש בקרית היובל, לבית הספר נסעתי כל יום הלוך חזור באוטובוס היות ואימי התעקשה שאמשיך לימודים באותו בי"ס היות והיא באה מבית דתי. בי"ס מקצועי למדתי מכניקה היות והורי דאגו שיהיה לי מקצוע "זה עוזר בחיים ויקל עליך למצוא עבודה".

אחרי שעברנו לשיכון התחלנו להרגיש כמו בן אדם, אנחנו בבית שלנו בלי שותפים יותר פרטיות, בדירה היה חדר גדול ששימש גם כסלון וגם חדר שינה להורים הייתה להם מיטה מברזל חלק נמוך וחלק גבוה בלילה משכו את המיטה הנמוכה והרי לך מיטה זוגית ביום כינסו את המיטה והרי לך ספה. אחי ואחותי ישנו בחדר הקטן ואילו אני ישנתי על מיטה מתקפלת בהול הקטן, יש גם מטבח קטן ושירותים, לא ישנים יותר בחדר אחד עם ההורים והאחים יש יותר פרטיות יש מרחבים וגם חברים חדשים. בסביבה יש ואדי ישנם כרמים יש מערות אזור מאוד מעניין שיחד עם החברים חקרנו ובדקנו גם טיילנו בהרים הגענו עד לסכר עין כרם עד בי"ח הדסה הנבנה בהרים הסתובבנו בכפר מלחה ואף הגענו עד פסי הרכבת שאז היו הגבול עם הירדנים, היה כיף ולא משעמם, עד שהתגייסתי לצבא.

שירות צבאי

התגייסתי לצבא בנובמבר 1960. שלחו אותי לתותחנים שם שרתתי בתפקיד משנה טכני בגדוד 402. גם במילואים המשכתי בחיל התותחנים. גם עברנו הסבה מתותחי 25 ליטראות  לתותחי 155 שהותקנו על שלדות של טנקי שרמן.

משך שרותי הצבאי השתתפתי במלחמות ישראל וגם בפעולות תגמול ברמת הגולן, בסדיר וגם כמילואיניק בגדוד תותחנים בששת הימים בהתשה בתעלה במלחמת יוה"כ בסיני באוגדת שרון ובשל"ג, כאשר רצו לשחררני מהגדוד בגלל גיל חתמתי על המשך שרות ביחידה קרבית למרות שעשינו הרבה מאוד ימי שרות ולמרות הקושי (הרי אנחנו נלחמים על הבית בלי מליצות) עד לשחרור מהצבא בדרגת רס"ל.

חיי הבוגרים

אחרי השרות בסדיר עבדתי כשנה במפעל פרידמן שם יצרו תנורי חימום ביתיים מקררים ועוד מוצרי צריכה, לאחר מכן חיפשתי ומצאתי עבודה במפעל בטחוני בדרום, עברתי לעבוד בדרום וגרתי בבאר שבע, היכרתי את אשתי יפה אצל זוג חברים היא חברת ילדות של יפה והוא חברי בעבודה. נפגשנו, התאהבנו והתחתנו בשנת 1967. ירח דבש בילינו באילת. מכיוון שאני ירושלמי שגר בבאר שבע ואילו יפה היא מנס ציונה החתונה הייתה בראשל"צ. בבאר שבע שם נולד יובל מאיר בני הבכור (דוד של אור), מב"ש עברנו לנס ציונה כדי שנוכל להיות ליד חמותי שהייתה אישה חולנית ומרותקת לבית, בנ"צ נולדו שתי בנותיי שהגדולה בהן יעל היא אימא של אור ויונית הבת הקטנה, מצאתי עבודה במפעל אלתא באשדוד, גם השלמתי לימודים בערבים וקיבלתי תעודת טכנאי מכונות, זה עוזר, לאחר מות חמותי עברנו לאשדוד ליד מקום עבודתי.

כיום אני גימלאי ומנסה להיטיב להנות ולבלות עם הנכדים שהגדול בהם התגייס לאחרונה לשרות צבאי והקטנה אחותו של אור בת ארבע. הבילוי הטוב ביותר הכיפי ביותר הוא לטייל לבד אני ואשתי ועם הנכדים ולבלות עימם גם בשבתות, הרחק מהבית וללא הוריהם זה תמיד משאיר טעם טוב זיכרונות חיוביים וחשק לעוד.

סיפורי רקע על המקומות מהם עלו הורי ארצה ועל הוריהם

השם אייבשיץ הוא שמה של עיירה בשם זה הנמצאת בצכיה ליד העיר ברנו.

אבי יעקב אריה ליב אייבשיץ נולד בעיירה ויסוקיליטובסק שהייתה בפולין היום נמצאת בתחומי בלורוס לא הרחק מהגבול הפולני, אבא היה פעיל בפועלי ציון עבר לפני עלייתו בקיבוץ הכשרה ועלה ארצה בשנת 1928 הגיע ישר לחדרה ועבד כנגר מבנים מקצוע אותו למד בקיבוץ ההכשרה עד שנפל ושבר רגל לאחר מכן עבר לירושלים שם גרה אחותו הגדולה ושם גם הכיר את אימי, בשואה ניספו הוריו אחים ואחיינים (בני דודים שלי שלמדתי על קיומם רק מדפי עד שאבא מילא ביד ושם).

סבי מצד אבי ברוך אייבשיץ נולד בעיירה קאמיניץ ליטובסק בעיירה זאת גרו מעל 2000  יהודים שהיו 80% מהתושבים, גם כאן הוקם גטו ממנו שרדו רק 3 יהודים שהצליחו לברוח ליערות,

סבתי מצד אבי חישה, חיסיה, חנה לבית פרלמוטר נולדה וגרה בויסוקיליטובסק וסבי למעשה נגרר אחריה ושם בנו את ביתם בו נולד אבי, (ויסוקי ליטובסק נמצאת במרחק מספר ק"מ מקאמיניץ ליטובסק). בעיירה היו עד השואה כ-2000 יהודים 80% מכלל התושבים (בכל העיירות באזור רוב התושבים היו יהודים) יהודים הגיעו בשנת 1600 היו מספר בתי כנסת (העתיק מהם נבנה כבר בשנת 1607) בנויים לתלפיות היו חיים יהודים מלאים, היו מפעלים מבשלות יין שיכר ובירה, תחנות קמח מונעות במי הנהר, היה בית יתומים בתי ספר לבנים ולבנות אגורת מתן בסתר, לינת צדק אגודת סוחרים וגם בעלי המלאכה הייתה פעילות ענפה של מפלגות ציוניות הציונים הכלליים המזרחי פועלי ציון בנוסף הבונד, אגודת ספורט סיפרייה בה היו ספרים רבים באידיש, היו גם עיתונים באידיש, בתקופת השואה הוקם גיטו וכעבור זמן נורו יהודים רבים ביערות בסביבה והשאר נשלחו למחנה השמדה מאיידנק.

אימי לאה חי'ה אייבשיץ לבית ליפשיץ נולדה בעיר לומז'ה בפולין היא נולדה עם אחות תאומה שתיהן היו בתת משקל אחותה לא החזיקה מעמד ונפטרה זמן קצר אחרי שנולדו ואז הוסיפו לאימי לאה את השם חי'ה כסגולה לאריכות ימים וזה עזר ההוכחה היא אני כאן, בלומז'ה אימי הייתה חברה בתנועת בני עקיבא, בשנת 1938 היא הלכה לקיבוץ הכשרה, נישאה נישואים פיקטיביים וכך זכתה לקבל סרטפיקט לעליה ארצה, אימא עלתה ארצה כמו שאומרים בדקה ה-90 היות והמלחמה פרצה בשנת 1939בארץ התגרשה  מהבחור שבעזרתו עלתה, תחילה היא הגיעה לקיבוץ טירת צבי שקשור עם בני עקיבא, מאוחר יותר עברה לירושלים שם גר כבר אחיה הגדול, בירושלים הכירה את אבי וההמשך ידוע, גם הוריה וכל משפחתה של אימי שלא הצליחו לעלות ארצה ניספו בשואה.

סבי מצד אימי שמואל ליפשיץ וסבתי יוכבד ליפשיץ לבית שצרנסקי גרו בעיר לומז'ה בפולין באזור ביאליסטוק על נהר הנאריב, בה התגוררו עד השואה יותר מ-9000 יהודים שהיו כ-שליש מכלל התושבים בעיר, היהדות בעיר זאת הייתה יותר דתית ואפילו חרדית מהרבה מקומות אחרים, בעיר הייתה נציגות לכל המפלגות הציוניות וגם לאגודת ישראל פאג"י והבונד, הייתה פעילות תרבותית ענפה היו תשעה עיתונים בעברית ובאידיש, הייתה ישיבה גדולה וידועה, היו כינוסים של עיתונאים וסופרים יהודיים שכתבו בעיקר באידיש, הייתה להקת תיאטרון אגודות ספורט מוסדות מתן בסתר בתי תמחוי ועוד, בתקופת השואה הוקם גטו ובו בית חולים, עד שהגטו חוסל.

הזוית האישית

כיום אני גימלאי ומנסה להיטיב ליהנות ולבלות עם הנכדים שהגדול בהם התגייס לאחרונה לשרות צבאי והקטנה אחותו של אור בת ארבע. הבילוי הטוב ביותר הכיפי ביותר הוא לטייל לבד אני ואשתי ועם הנכדים ולבלות עימם גם בשבתות, הרחק מהבית וללא הוריהם זה תמיד משאיר טעם טוב זיכרונות חיוביים וחשק לעוד.

מילון

נישואים פקטיביים
נישואים שאין בהם כוונת אמת לנישואין, המטרה היתה לקבל הטבת אישור עלייה לארץ.

ציטוטים

”למרות הקושי מקומנו הוא כאן בארץ ישראל“

הקשר הרב דורי