מאגר סיפורי מורשת

עליתם של הורי לארץ

נולדתי בשנת 1944 בתל אביב להורי כבן שני ואח ליהודה שגדול ממני ב-7 שנים ונקראתי על שם סבי יצחק ז"ל שנפטר ברומניה זמן קצר לפני שנולדתי. שנות חיי הראשונות, עד גיל שש עשרה גדלתי בעיר חדרה. לא אוכל להתחיל את סיפור חיי מבלי לספר את היכרותם ועלייתם ארצה של הורי (סבא רבא זאב וסבתא רבא בלה).

עליית הורי לארץ

הורי הכירו בתנועת הנוער בית"ר ברומניה ובשלב מסוים עזבה אמי את בית הוריה בגיל 20 לערך ועלתה ארצה עם עוד חברים שרצו להגשים חלום הציונות  ולבוא לארץ ולהשתתף בבנייתה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

כאשר הגיע אמי לארץ לא נתנו לה האנגלים ששלטו אז בארץ להיכנס בגלל פחדם מצעירים רווקים שהצטרפו לאחת המחתרות. כאשר חזרה אמי לרומניה התחתנה אם אבי שאותו הכירה לפני שעלתה לארץ, ואז עלו ביחד בשנת 1935 לארץ ישראל. בתחילת דרכם חיו בעיר חדרה במסגרת קומונה (חיים משותפים בדומה לקיבוץ) של תנועת הנוער בית"ר והתגייסו לארגון מחתרת האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) לאחר כשנתיים קבל כל זוג שטח אדמה ובנה שם את ביתו שרובם בנו צריפים במקום בנייה רגילה בגלל מחסור בכסף. ולמקום קראו שכונת בית"ר בחדרה. תחילת חייהם בארץ היו קשים גם מבחינת עבודה ופרנסה ומלחמת המחתרת בבריטים ובפורעים הערבים שחיו בשכנות לחדרה וגם מהתנכלויות ואפליה של תנועות מפלגתיות אחרות.

חלק מבני משפחות הורי נהרגו בשואה באירופה.

לאחר הקמת המדינה וסיום מלחמת העצמאות הגיע עליה גדולה של יהודים מכל העולם שרובם הגיעו חסרי כל, המצב הכלכלי בארץ לא היה טוב והיו חסרים מצרכי מזון, האזרחים קיבלו מהמדינה תלושים לקנות מזון בהקצבה ולתקופה הזו קראו: "תקופת הצנע".

ילדותי

עלייתם של הורי לארץ ודרך חייהם השפיעו על חיי ודעותיי כילד וכבוגר עד היום הזה. בילדותי גדלתי בשכונת בית"ר בחדרה ביחד עם ילדים אחרים, בשכונה שהייתה קטנה והקשר היה כאילו כולם משפחה אחת גדולה. לא היו בזמנינו חנויות צעצועים כפי שיש כיום,  אבי שהיה נגר חובב היה מכין לי ולאחי הבכור צעצועים ומשחקים כגון מכוניות ובעלי חיים מעץ וכל ילדי השכונה שיחקו בהם. בשכונה שיחקנו  בכדורגל, קלאס, בלורות (גולות) ומשחקי חצר אחרים ואהבנו לטייל בפרדסים שבסביבה ו"ביער חדרה" שהיה מלא נרקיסים בעונה. כל ילדי השכונה היו חברים בתנועת הנוער בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור)

סיפורי ילדות

יום אחד בהיותי בן  4 חזר אבי מעבודתו ושאל את אמי איך התנהגתי במשך היום, אמי השיבה שהייתי ילד רע ובכיתי כל היום, אבי אמר: שנחליף אותי בילד לא בוכה, השבתי לו: שילד לא בוכה הוא ילד מת. סיפור נוסף, ביום העצמאות הראשון בהיותי בן 5 הצביעה הגננת על תמונתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון ושאלה אם אנחנו הילדים יודעים מי זה, אני קפצתי ראשון ואמרתי שהאיש הזה הטביע את האנייה "אלטלנה" … הגננת ציפתה שאומר שזה ראש הממשלה וכל העיר חדרה דיברה על הסיפור הזה. בסמוך למקום מגורינו היה מחנה בריטי ומידי פעם היו החיילים הבריטים משתכרים ויורים ללא אבחנה, באחד הערבים נשמעו יריות והורי הורידו אותי מהמיטה לרצפה ושנייה לאחר מכן חדר כדור לבית  ופילח את השמיכה במיטתי. וכך ניצלתי מפגיעה.

שרותי הצבאי

*לאחר הטירונות עשיתי קורס מכי"ם (מפקדי כיתות) ושרתתי בנח"ל המוצנח עד לשחרורי בשנת 1965. השתחררתי בדרגת רב סמל והמשכתי לשרת במילואים 27 שנים בתפקידי שמירה ואבטחה בגבולות המדינה ובשטחים. בשרותי במילואים השתתפתי במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה.

חיי הבוגרים

לאחר שחרורי מצה"ל התחלתי לעבוד בבנק איגוד ברחובות שם הכרתי את עדנה. סבתא עדנה שכלה את בעלה הראשון יעקב במלחמת ששת הימים ב 1967 וארבעה חודשים לאחר מכן נולד בנה קובי. ב1970 עדנה ואני התחתנו וגרנו ברחובות. בשנת 1971 נולד בננו רפי ולאחר כשנתיים חזרנו לגור בעשרת שם אנו גרים עד היום. ובשנת 1975 נולדה שירית אמו של אילאי. בהמשך השנים התחתנו ילדינו ונולדו שמונה נכדינו. בבנק אגוד עבדתי 41 שנה, בתחילה כפקיד ולאחר מכן   התקדמתי לתפקיד ניהול סניפים ומנכ"ל חברה בבנק.

במשך שנות חיי פעלתי בהתנדבות כחבר בוועד במקום עבודתי וכחבר וועד הנהלת מתנ"ס ונציג במועצה בישוב מגורינו עשרת. כיום אני מתנדב במשמר הגבול ומשמש כיושב ראש אגודת המים בעשרת, בהתנדבות. כמו כן אוהב אני לטפח את גינת הנוי ופינת החי בחצרנו וכן אנו מקפידים לקשט את ביתנו וגינתנו ביום העצמאות ולקבל פרסים על הקישוט המיוחד, דגל ישראל מתנוסס בכניסה לחצר בכל ימות השנה. במהלך שנות חיינו טיילנו בארץ עם ילדינו ונכדינו לאורכה ולרוחבה תוך כדי ראיית הנוף ולימוד ההיסטוריה של המקומות שבהם אנו מטיילים. לאחר שיצאנו לגמלאות הרחבנו את טיולינו מחוץ לגבולות הארץ ומטיילים גם בעולם.

הזוית האישית

אין ספק שחיי ומעשי הושפעו מהאווירה והחינוך שקבלתי בבית הורי ואני מנסה להנחיל זאת גם לילדיי ונכדי. גם סיפור חייהם ומעשיהם של ההורים של סבתא עדנה (סבא רבא סעדיה וסבתא רבתא ידידה) ראויים להתייחסות מיוחדת, אך זאת נעשה בהזדמנות אחרת עם סבתא עדנה.