מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של מאיה סטרטינר וסבא גדי

סבא מספר: 

פרק א – מהילדות ועד הנוער

"נולדתי כמה שנים לפני שנולדה מדינת ישראל, רוב ילדותי עברה עלי בתל אביב. לפני קום המדינה שלטו הבריטים בארץ, ואני זוכר אותם משני מקרים:

1. בתקופה ההיא קמה תנועת התנגדות לשלטון הבריטי שרצתה לגרש את הבריטים ולהקים מדינה יהודית. הבריטים שלא רצו לוותר על השלטון בארץ היו עורכים ״עוצר״ שפרושו שעל כל התושבים להישאר בבתיהם ולא לצאת ובאותו זמן הבריטים היו עורכים חיפוש אחר מתנגדי השלטון.

אנחנו הילדים היינו יורדים לרחוב ומתגרים בחיילים הבריטים.  הם חבשו כומתות אדומות והיינו קוראים להם ״כלניות״ וצוחקים עליהם. בתגובה הם נתנו לנו סוכריות ושוקולדים שהיו אז יקרי המציאות. מקרה אחד זכור לי במיוחד:

אנחנו גרנו בדירה של שלושה חדרים ומהם השכרנו חדר אחד, לשני בחורים מ״ההגנה״ שהיו מבוקשים על ידי הבריטים. באחד ממקרי העוצר, הבריטים התקרבו לבניין שלנו בחיפוש אחרי מבוקשים. הבחורים שגרו בדירה שלנו נלחצו והחלו לקרוע מסמכים ולהוריד אותם באסלה. אבל זה התנהל באיטיות והבריטים התקרבו לדירתנו. הייתי בן 5 כאשר צלצלו הבריטים בפעמון הדלת, אבי לקח אותי על היידים, נתן לאחותי יד ורגע לפני שפתח את הדלת נתן לי צביטה חזקה בישבן, התחלתי לבכות ולצרוח אחותי הצטרפה לצרחות והבריטים שראו משפחה בוכה ויתרו ועזבו את הדירה.

2. כשהייתי בן שבע הבריטים עזבו את הארץ ואז פרצה מלחמת העצמאות.זו הייתה תקופה קשה, המצרים הפציצו את תל אביב ואנחנו נאלצנו לעזוב את העיר ועברנו לפתח תקווה. כשחזרנו ראינו כי פצצה נפלה ממש על יד הבניין שלנו וחלק מהדירות נהרסו. למרות המצב הקשה בארץ אנחנו הילדים חזרנו לבית הספר ולא כל כך הרגשנו את הקושי העצום שהיה להורינו באותה תקופה.

למדתי בבית חינוך בצפון (א.ד.גורדון) שהיה בית ספר מיוחד במינו מכיוון שהייתה בו חברת ילדים מפותחת ומעניינת במיוחד. רוב תכנית הלימודים של אז הייתה דומה לתכנית הלימודים של היום: עברית, חשבון, אנגלית, תנ״ך…גם המשחקים בחצר בית הספר היו דומים להיום: תופסת, מחבואים, קלאס, גומי וכו'…

לעומת זאת, בילוי הזמן הפנוי אחרי הלימודים היה שונה לגמרי. בבית הבילוי העיקרי היה קריאת ספרים ובחוץ כל הרחוב היה חצר משחקים עבורינו. מכונית הייתה עוברת פעם בשעה, ונוסעת לאט כך שיכולנו לשחק בכביש ובחצרות הבתים.

מגיל צעיר חונכנו כי אנו הדור הראשון שנולד בארץ ולכן יש לנו חובה לדאוג לעתיד המדינה והארץ. כך למשל בהתאם לסיסמא ״עברי דבר עברית״. לא נתנו להורינו וגם לאחרים לדבר בשפת אמם שהיתה בדרך כלל ״יידיש״, ודרשנו מהם לדבר רק עברית.

המשבר הגיע כשסרבנו ללמוד אנגלית ולכן אנגלית הייתה מקצוע שנוא וקשה על בני דורינו. בכיתה ה׳ נכנסתי לתנועת הנוער ״המחנות העולים״ שהמטרה שלה הייתה לחנך את הנוער לקראת ״הגשמה״. הפירוש המעשי של מילה זו הוא ליישב את הארץ על ידי הקמה והרחבה של קיבוצים, כך שמגיל צעיר ידעתי שאני אהיה קיבוצניק.

ימי הנערות שלי זכורים לי כמעט רק מחיי החברה בתנועה, מהמשחקים מהשיחות, מהויכוחים, והריקודים.

פרק ב – מהצבא ועד החתונה

בשנת 1959 סיימתי את כיתה י"ב והיתגייסתי לצבא, והתגייסתי חטיבת הנח"ל, גדוד חמישי. החלטתי להיתגייס לחטיבת הנח"ל משתי סיבות:

1.    כי רציתי מאוד להיות חייל קרבי, ואני וחברי האמנו שצריך לשמור על המדינה ולתרום לה.

2.    וכיוון שרציתי להיות קיבוצניק התגייסתי לחטיבת הנחל גם מפני שהיא מאפשרת לך להקים קיבוץ ולהישתלב בו תוך כדי הצבא.

השירות בצבא היה קשה ומאתגר, אך לא התלוננו. עשינו המון אימונים, ישנו באוהלים, המפקדים היו מטרטרים אותנו הרבה, והיינו יוצאים הביתה לסופ"ש פעם בחודשיים. למזלי בין השנים 1956- 1967 לא הייתה מלחמה בארץ, תקופה זו כונתה העשור השקט, ולכן במהלך הצבא לא השתתפתי במלחמה. (את המלחמות עברתי במילואים).

כמה חודשים אחרי גיוסי שלחו את הגדוד שלי לקורס צניחה, הקורס עצמו היה חוויה אבל הצניחות היה מפחידות ולא מהנות. במהלך שירותי הצבאי צנחתי יותר מ- 60 פעמים וזכור לי מקרה אחד מפחיד במיוחד: שבו צנחנתי והמצנח לא נפתח לי והתחלתי ליפול לכיוון האדמה, הבנתי זאת מהר ומשכתי במהירות את הידית של המצנח הרזרבי. המצנח הרזרבי נפתח וכך נחתתי בשלום.

לקראת סוף שירותי הצבאי אני וחברי הצטרפנו לקיבוץ גדות עדיין כחלק מהצבא. עם שחרורי נשארתי בקיבוץ והגשמתי את חלומי להיות קיבוצניק. חברי ואני האמנו שצריך לחיות חיי שיתוף, לעבוד בחקלאות, ושאף אחד לא צריך לצבור יותר מדי כסף ורכוש. אחרי כמה שנים בקיבוץ הגיעה לקיבוץ חיילת בשם צפרא, קיבוצניקית ממעוז חיים. הכרנו קצת ובמשך החודשים לאט לאט התקרבנו יותר והתאהבנו. ובשמיני לפברואר 1966 התחתנו!

החתונה נערכה בצניעות, היא הייתה על דשא בקיבוץ ועשינו אותה עם עוד זוג שהתחתן. בחתונה היה מקרה משעשע במיוחד: בתקופה ההיא הצלמים שצילמו תמונות היו צריכים לשים בתוכו דבר שנקרא פילמים, והצלם שכח לשים פילם ולכן יש רק תמונה אחת מהחתונה.

פרק ג – מהחתונה ועד היום

שנה אחרי שהתחתנו נולד לנו הילד הראשון גילי, כשגילי היה תינוק פרצה מלחמת ששת הימים, ואני היתגייסתי למילואים ויצאתי למלחמה. צפרא נשארה עם גילי בקיבוץ שהופגז בלי הפסקה לכן הם נשארו שבוע במקלט. ואחרי המלחמה הפסיקו ההפגזות על קיבוץ גדות כיוון שישראל כבשה את רמת הגולן מהסורים. באותו זמן החלטתי שאני רוצה ללכת ללמוד ולעזוב את הקיבוץ, החברה קיבלו את זה קשה מאוד וכעסו עלי עד כדי כך שלא דיברו איתי ועם צפרא. וכעבור זמן מה עברנו לגור ברחובות מפני שהתחלתי את לימודי בפקולטה לחקלאות שברחובות. למדתי כלכלה חקלאית וכעבור שלוש שנים סיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד בבנק לאומי (מי היה מאמין מהקיבוץ לבנק!)

במשך עשרים שנה עבדתי בבנק לאומי והיתקדמתי במספר רב של תפקידים, ובתפקידי האחרון בבנק הייתי מנהל כמה סניפים.

חמש שנים לאחר שגילי נולד בא לעולם בנינו השני עפר, שנתיים אחרי שנולד עפר פרצה מלחמת יום הכיפורים שנשלחתי להילחם גם בה, זו הייתה המלחמה הכי קשה וארוכה שהישתתפתי בה לחמנו במצרים, ונשארנו בסיני עוד כמה חודשים אחרי המלחמה. את הקשר עם צפרא והילדים נהלנו באמצעות מכתבים. שנה לאחר המלחמה נולד בננו השלישי עמית אבא של מאיה. באותה תקופה לא היה ניתן לדעת את מין העובר לפני הלידה, לכן כשעמית נולד וגילינו שיש לנו בן שלישי הבנו שנעשה עוד ילד במטרה שהפעם תיולד לנו בת ראשונה. ושש וחצי שנים מאוחר יותר נולדה ביתנו הרביעית תמר. (סוף סוף בת!)  באותן שנים המשפחה עברה מספר דירות בתוך רחובות.

לאחר סיום עבודתי בבנק החלטתי להיות עצמאי ולהקים עסק משלי! הקמתי מספר חברות, וניסיתי מספר עסקים עד שלבסוף פתחתי חברה יחד עם שותפים בשם "חגי תעש" אותה ניהלתי עד שיצאתי לפנסיה.

עם השנים הילדים גדלו סיימו בתי ספר, התגייסו לצבא, למדו באוניברסיטאות, מצאו עבודה, וגידלו משפחה!

לאחר יותר משלושים שנות נישואים צפרא ואני נפרדנו והכרתי אישה חדשה, ויחד איתה נולדו לנו עוד שני ילדים נוספים נעם וענת. כיום אני גר בכפר סבא עם בת זוגי ציפי, יש לי שמונה נכדים: שלושה מבני הבכור גילי – יונתן, עומר, ונדב. שתי בנות מעפר- עדי ושיר. שלושה ילדים מעמית- יוני אורי ומאיה. אני מבקר את נכדיי פעם בשבוע את כל אחד מהם, משחק ברידג' (משחק קלפים) פעם בשבוע. אני מרבה לנסוע לטיולים בארץ ובעולם. כל בוקר אני עושה הליכה בפארק השכונתי שלנו שיש בו בריכת דגים גדולה, מתקני כושר, ומגלשות ספינות פיראטים, ועוד משחקים לילדים…

לקובץ הסיפור המלא

הזוית האישית

מאיה סטרטינר: הקדמה

בחרתי לעבוד עם סבא גדי מפני שהוא בא אלינו והוא מספר לנו סיפורים מילדותו. הייתי סקרנית לדעת יותר על הסיפורים שלו… זה לא שאני לא סקרנית לדעת את סיפור החיים של הסבים והסבתות האחרים והאחרות  שלי, אלא שדווקא מאוד התעניינתי אבל הבנתי שזה לא יהיה הכי פשוט לעשות איתם את משימת "הקשר הרב דורי" מפני שיש לי סבא וסבתא שגרים בחיפה וזה רחוק. אז נשארו לי סבא אחד שגר בכפר סבא, וסבתא אחת שגרה ברחובות (וכן הם גרושים למי ששואל).

דבר ראשון סבא גדי גר בכפר סבא וזה יותר קרוב, ודבר שני כי הוא בא אלינו פעם בשבוע ולוקח אותי לחוג טניס, ואחרי זה אוכל איתנו ארוחת ערב. וסבתא צפרא גרה ברחובות שזה לא כזה רחוק (חצי שעה נסיעה) 10 דקות יותר ממה שלוקח לי להגיע לכפר סבא, והיא באה אלינו פעם בשבועיים. אז בקיצור אלו הסיבות שבחרתי לעבוד עם סבא שלי!  ובהזדמנות אחרת אני אבקש לשמוע את סיפור החיים של סבא וסבתא האחרים שלי!