מאגר סיפורי מורשת

שמי: סקופ אברהם. נולדתי בתאריך 5/5/1943 נושא תעודת לידה של פלשתינה, בעיר תל אביב. עד גיל 5 חוויתי זיכרונות מקיומו של הצבא הבריטי שהיה מוצב בארץ ושלט בה.

במקום מגורי בכיכר דיזנגוף בתל אביב היינו יורדים עם ההורים לכיכר, והחיילים הבריטים היו מחלקים לנו סוכריות.

בגיל 5 חוותי את ההכרזה של מדינת ישראל, בריקודים בכיכר מוגרבי בתל-אביב.

בגיל 13 הצטרפתי למועדון ברית מכבים עתיד ולימים התחלתי להתאמן בענפי הכדורגל והכדורסל. שיחקתי מספר מועט של משחקים, כאשר שרותי הצבאי גרם לכך שהפסקתי את הפעילות. ומכאן הפכתי לאוהד של המועדון מכבי- ת"א עד עצם היום הזה, כאשר כל משפחתי אוהדים של מכבי ת"א לרבות ילדי ונכדי.

סיימתי את בית הספר היסודי "תל-חי", שהיום הוא הוסב לבית חינוך מיוחד.

ניסיתי ללכת ללמוד לימודים בתחום הטכני ולמדתי בבית ספר טכני מונטפיורי בתל-אביב.

אחרי שנה החלטתי בניגוד לרצון הורי ונרשמתי לבית-הספר הטכני שלחיל האוויר בחיפה במגמה טרום צבאית במסגרת פנימייה. בסופי שבוע היינו מגיעים הביתה לחופש, בתנאי שהצלחנו בבחינה ביום השישי. במידה ולא הצלחנו, על אותה בחינה היינו נבחנים במוצ"ש. המשמעת בבית הספר הייתה משמעת צבאית לכל דבר.

התגייסתי לצבא בשנת 1961 ולמרות הכישורים החליטו בשבילי (זה צבא) ללכת למסלול הדרכה.

נשלחתי לעבור קורס מ"כים בשבטה. המחזור שלי היה בין החניכים ששתלו את העצים הראשונים בבסיס.

אחרי שסיימתי את הקורס חזרתי למחנה צריפין, ובמחנה זה עסקתי בהדרכה של חיילים טירונים, שהתגייסו לצבא. השרות בתקופה היה שלושים חודשים.

בשנת 1963 השתתפתי במצעד שהתקיים ביום העצמאות בחיפה, כרב סמל בחוליית הדגלנים הראשית.

באותה שנה נפלה החלטה לקיים את המצעד, חרף מותו של נשיא המדינה בזמנו, יצחק בן צבי. חסרונו על בימת הכבוד צוין בכיסא ריק עטוף שחורים.

לאחר השירות הצבאי עברתי הסבה לשריון.

בשנת 1965 נישאתי לרבקה כיום אשתי.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שקדמו לה שבועיים של המתנה והערכות  בשטחי כינוס. הייתי מגויס כ- 6 שבועות. אחרי  שבועיים של ישיבה על המזח ביציאה הדרומית של תעלת סואץ שוחררתי.

בשנת 1969 נולדה בתי הבכורה מיכל, ובשנת 1971 נולדה בתי השנייה סיגל, אימא של יובל שותפתי לקשר הרב דורי.

בשנת 1973 בערב יום כיפור לפנות בוקר סיימנו לשחרר את הגדוד מ- 42 ימי מילואים, ולמחרת ב- 6 לאוקטובר בעיצומו של יום הכיפור גוייסתי בצו חירום.  בצהרי היום התחלתי לקלוט את חיילי הגדוד,  וכבר באותו לילה הגענו לחזית במערב  חצי האי סיני, וכאן הוצבתי עם המחלקה שלי במוצב טרקלין, אחד משני המוצבים שלא נפלו בידי הצבא המצרי.

שהותי במוצב זה ארכה כחודש ימים. לקראת הפסקת האש חציתי את תעלת סואץ והגעתי עד פאתי העיר סואץ. שם נערכה סקירה של מפקד הגדוד על כל התקופה, ודווח לנו על כמה לוחמים שנפלו מהגדוד בקרבות.

לאחר תקופה  חזרנו מארץ גושן לחצי האי סיני והתמקמנו מול הארמיה ה-3 של הצבא המצרי, שם קרה דבר מענין, נפגשתי עם קצין מצרי שאזר אומץ, והגיע עד אלי אחרי דין ודברים מרחוק. זה נגמר בשיחה מעניינת ובלחיצת יד חמה. במלחמה הזאת הייתי מגוייס 7 חודשים רצופים. בסוף חודש מרץ 1974 חזרתי לאזרחות לשגרת העבודה. בסוף שנת 1975 עשיתי תפנית בחיי, כאשר עזבתי את מקום עבודתי אחרי 9 שנים בניהול חניוני רכב בתל-אביב, ועברתי לעבוד במסוף המטענים (שזה רק נפתח) והרצתו לשרות חברות התעופה בנמל התעופה בן גוריון. בשנת 1976 הצטרף רביב למשפחה ובשנת 1980 נולדה לימור למשפחה המורחבת.

בשנת 1982-1983 פרצה מלחמת לבנון הראשונה וגויסתי בצו 8 ל-80 יום. בשנת 1994 שוחררתי משרות המילואים אחרי שרות של-31 שנים (צבא ומילואים). העבודה בשדה התעופה מעניינת ומאתגרת, למדתי מושגים חדשים, ספגתי ידע, יצאתי ללימודים בקורסים מקצועיים בארץ ובחו"ל. בשנת 2000 פרשתי לפנסיה מוקדמת. בשנת 1993 קיבלתי מגן הוקרה ממשרד הביטחון על פועלי לטובת מערכת הביטחון במשך שנות עבודתי ובמלחמת המפרץ הראשונה, כאשר מטוסי המטען האזרחים והצבאיים נחתו זה אחר זה עמוסים בציוד.

משנת 2000 אני עובד בחברת "טל לימוזין" ומשמש כמנהל מקצועי (בעל תעודה) ומבקר שירותי חוץ של החברה. כיום נשוי לרבקה ויש לנו ארבעה ילדים ושבעה נכדים: נוי, שחר, סיון, יובל, ליאור, נהוראי, ואלירן.