מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה, בתם הבכורה של לאה ז"ל ושמואל שיבדל לחיים ארוכים.

בחרתי לספר את קורותיו של אבי שמואל, ועל שום מה?

אימי לאה נולדה בפולין, קורות חייה הם סיפור חיים רב תהפוכות כיתומה מאם, קורותיה בעת הכיבוש הנאצי, הבריחה לשטח ברית המועצות, מלחמת ההשרדות אותה ניהלה בכל יום ויום הינו סיפור של אומץ לב תעוזה ונחישות לשרוד בתנאים קשים ונוראים, לבד, בבדידות, ברעב ובחוסר כל. בתום מלחמת העולם השניה החליטה לשוב לפולין, גילתה כי איש מבני משפחתה הענפה לא שרד. החליטה להמשיך בדרכה ולעלות לארץ ישראל. אימי נידבה לנו קמצוצים מקורות חייה, לכן לא הוגן יהיה לעלות על הכתב סיפור חסר.

אבי רוזנברג שמואל נולד בחג הסוכות תרפ"ד (1923) בעיירה פוהוסטזגורודצקי אשר בחבל פולסיה ליד העיר פינסק. העיירה שכנה ליד נהר רחב ידיים ואגמים מוקפים יערות עבותים. להורי חיה שרה ויוסף ז"ל ארבעה בנים: הבכור יצחק, השני אנוכי שמואל, השלישי משה ובן הזקונים פנחס. בעיירה חיו כשבט מאוחד  ורב נפשות: סבים וסבתות, דודים ודודות, קוזינים וקוזינות (בני דודים ובנות דודות).

סבא יחזקאל ז"ל, ראש השבט, היה בתחילת דרכו עני מרוד, אך הודות לתושייה ולחזון הצליח להפוך לאדם אמיד בעל בריכות דגים וקרקע חקלאית.

שנת 1941  במבצע ברברוסה  גרמניה מכריזה מלחמה נגד ברית המועצות במטרה לכובשה ולהכניע את הצבא האדום. ביום 22 ביוני 1941, פלשו כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר, במסגרת 3 קבוצות ארמיות, לתחומי ברית המועצות. ברית המועצות התכוננה למבצע הגליה המוני וחשאי בו הגלו כל הקבוצות האנטי סובייטיות לערבות סיביר לעבודות כפייה. ביום בהיר הופיעו בפתח ביתנו משלחת של חיילים סובייטים שהזדהו כאנשי נ.ק.וו.ד השרות החשאי וציוו עלינו להתייצב בתחנת הרכבת בשעה היעודה.

הרשימות כוללות את שבט הרוזנברגים המלוכד, שנחלק לפתע לשניים: אלה שנשאו את השם רוזנברג, נכללו ברשימת המגורשים מביתם ואילו בנות המשפחה שנישאו ונשאו שמות משפחת אחרים נותרו מאחור עם משפחותיהם ורובם הוצאו להורג בידי קלגסי הנאצים. חלק אחר נמלט ליערות והצטרף לפרטיזנים שפעלו בתעצומות נפש  ונלחמו בגבורה רבה, גרמו נזקים ואבדות רבים לכוחות הגרמניים באזור. אני רואה בפרטיזן היהודי מופת, שבעצם היותו הוריש לעמנו קניין של הוויה יהודית לוחמת.

אנו מוסעים ברכבת המובילה אותנו לעבר סיביר, הדרך ארוכה והנסיעה איטית וממושכת, אנו עוסקים בחטיבת עצים, כשנחתם ההסכם בין רוסיה לממשלת פולין הגולה, אנו משתחררים מעבודות הכפייה. סבא יחזקאל מחליט לצאת לדרך לעבר טשקנט. בדרך אנו פוגשים המוני פליטים הנודדים בדרכים. הרכבת אינה עוצרת בטשקנט ולנהר אמודריה הגיעה. אנו עולים על רפסודות ומפליגים לימת ארל, בדרך עוצרים מדי פעם וזו הזדמנות לעבוד בקולחוז על מנת להשיג מזון לבני המשפחה. בשנת 1942 אני מתגייס לצבא הפולני, אולם משחררים אותי מפאת עודף חיילים יהודים.

הודעתי להורי במכתב את הבשורה הקשה.

בקשתי שיגישו בקשות לאיחוד משפחות שהרי אנו נתינים פולניים.

ובינתיים עמד הגדוד לעבור לחזית אחרת בגבול יפן.

חששתי שלא אזכה להשתחרר.

חלפה שנה נוספת עד קבלת מכתב השחרור שלי מן הצבא האדום.

הייתי מאושר! זכיתי בחרות שלי! לא אשכח את היום בו נודע לי, כי אני משתחרר.

לידיעתכם, לעזוב את רוסיה בימי סטלין לא היה עניין של מה בכך, גם לא בגדר חלום.

היום אני כאן! אני רואה בפרטיזן היהודי מופת, שבעצם היותו הוריש לעמנו קניין של הוויה יהודית לוחמת.

השוטרים דחקו אותנו לתוך בית ספר והציבו שומרים סביב פן נימלט. אנשי הבריחה השתדלו לשחררנו ואומנם למחרת  הובטח לנו שנוסעים למילאנו, אולם לא כולם נסעו למילאנו. את הצעירים הובילו אל מחוץ לעיר, כביכול אנו מוחזרים לאוסטריה לאחר הסתלקות המשטרה התחלנו לחצות את האלפים ברגל.

הגענו למילאנו ומשם לווילה נוננטלו הסמוכה לעיר מודנה לשם נאספו המיועדים להעפיל לארץ. כאן התוועדנו אל בני העם האיטלקי שהיו מלאי שמחת חיים ועליזים.

תפסנו את עומק השבר שעבר על עמנו.

בעת ניסיון ההשתלטות על האוניה יידנו קופסאות שימורים ומכל שהיה בידנו בחיילים הבריטים. חיבלנו באוניה. בעת המשא ומתן מול המפקד הבריטי עמד ילד בן עשר שנים חובש את כובעו של הקפיטן. הגענו לנמל חיפה והועברנו לאוניות מלחמה בריטיות תוך התנגדות עיקשת. הפלגנו לקפריסין. הפכנו לדיירי מחנות הקיץ. מחנה 62. גרנו באוהלים. השתייכתי לקיבוץ דרור מעפילים. נכנסנו למים הקרים הגענו לגדה השנייה מתלבשים וצועדים מהר כדי להתחמם וכדי להגיע ליעד לפני עלות השחר. אנו מגיעים לנהר נוסף, התברר כי באמצע הנהר היה אי. חצינו את הנהר הגענו לגדה גבוהה וטיפסנו למעלה בחירוק שיניים והן בנקישת שיניים מפאת הקור. הגענו לגרמניה.

שליחי הפלמ"ח הקימו את שורת המגינים. במסגרתה התאמנו אימונים צבאיים. הבריטים למעשה לא התערבו בנעשה בתוך המחנות, כך יכולנו לעשות ככל העולה על רוחנו. הקיבוץ שלנו היה מאורגן להפליא, החברים הועסקו בשרות עצמי, כלומר סיפקו את כל הדרוש והנחוץ למחיה ולאיכות חיים במחנה. עסקנו בלימודים, היה סדר יום חברתי, ושמענו הרצאות. סדר היום היה מלא ומגוון תוך הקפדה על סדר מופתי, ניקיון ואירגון.

יום אחד פנה אלי אחי הבכור יצחק בשאלה, האם אני מוכן להסתנן לאוניה שהגיעה מידי חודש לנמל פמגוסטה להעלות 1,500 מעפילים אסירים לארץ ישראל. כמובן שהסכמתי. קבלתי בגדים מתאימים והצטיידתי באישור יציאה. יצאתי מן המחנה וליד השער המתינה מונית, אליה נכנסתי והוסעתי לגן ציבורי. שם ישבתי על ספסל עד שנאספו שם עוד מתפלחים כמותי.  הצטרפנו לצוות האוניה שעלה לאוניה מן החוף, הייתה זו שעת ערב.כשקרני השמש הזוהרות הנצו ויום חדש עמד בפתח, אני ירדתי מכבש האוניה וידעתי "מסעי הגיע לקיצו אני עומד על אדמת ארץ ישראל.קשה לקמץ סיפור חיים שנמשך שלוש שנים בפחות מ-1000 מילים, היו אלו שנים של הוויה, של חזרה לשפוי ולנורמטיבי בדרך לא דרך, ומה שעזר לי להתגבר על המכשולים הייתה הכמיהה להגיע לארץ ישראל לבנות ולהיבנות בה.שליחי הפלמ"ח הקימו את "שורת המגינים " במסגרתה התאמנו אימונים צבאיים. הבריטים למעשה לא התערבו בנעשה בתוך המחנות, כך יכולנו לעשות ככל העולה על רוחנו. הקיבוץ שלנו היה מאורגן להפליא, החברים הועסקו בשרות עצמי, כלומר סיפקו את כל הדרוש והנחוץ למחיה ולאיכות חיים במחנה. עסקנו בלימודים, היה סדר יום חברתי, ושמענו הרצאות. סדר היום היה מלא ומגוון תוך הקפדה על סדר מופתי, ניקיון ואירגון.

יום אחד פנה אלי אחי הבכור יצחק בשאלה, האם אני מוכן להסתנן לאוניה שמגיעה מידי חודש לנמל פמגוסטה להעלות 1,500 מעפילים אסירים לארץ ישראל. כמובן שהסכמתי. קבלתי בגדים מתאימים והצטיידתי באישור יציאה. יצאתי מן המחנה וליד השער המתינה מונית, אליה נכנסתי והוסעתי לגן ציבורי. שם ישבתי על ספסל עד שנאספו שם עוד מתפלחים כמותי.  הצטרפנו לצוות האוניה שעלה לאוניה מן החוף, הייתה זו שעת ערב כשקרני השמש הזוהרות הנצו ויום חדש עמד בפתח,

אני ירדתי מכבש האוניה וידעתי שמסעי הגיע לקיצו אני עומד על אדמת ארץ ישראל. קשה לתמצת סיפור חיים שנמשך שלוש שנים בפחות מאלף מילים, היו אלו שנים של הוויה, של חזרה לשפוי ולנורמטיבי בדרך לא דרך, ומה שעזר לי להתגבר על המכשולים הייתה הכמיהה להגיע לארץ ישראל לבנות ולהיבנות בה.

מצעד צה"ל ביום העצמאות השני של מדינת ישראל

המצעד נערך בירושלים במערב העיר, במטרה להוכיח לאומות העולם ריבונות ישראלית על העיר. בגלל המגבלות של הסכמי שביתת הנשק כלל המצעד צועדים רגליים, ג'יפים נושאי מקלעים ותותחים קלים.

על היחידה בה שרתתי הוטלה המטלה לשמור ולאבטח את הבמה המרכזית עליה ישבו ראש הממשלה דוד בו-גוריון ומכובדים נוספים. שמחתי מאוד בתפקיד אותו קבלתי. המפקד בדק כל חייל וחייל האם מדיו מגוהצים ומצוחצחים כהלכה. עמדנו בשורה ותפקידנו היה לקבל כל אורח רב מעלה בהצדעה. הנה מגיע ראש הממשלה דוד בן- גוריון, הוא חולף על פניי במרחק נגיעה, ואנוכי עומד בדום מתוח ומצדיע לכבודו. אני מלווה אותו במבטי מבלי להניע את ראשי, ליבי פועם בחוזקה עומד לפרוץ את חזי, התרגשתי מאוד..

אני שמואל בן לחיה שרה וליוסף עומד במסדר אותו סוקר דוד בן-גוריון משיח המדינה היהודית. הנה זכיתי! אני משרת בצבא ההגנה לישראל! דגל ישראל הכחול לבן מתנופף ברוח בגאון…..אשריי שזכיתי לכך!!!

השואה הביאה לתודעה את נחיצותה של מדינה יהודית לעם היהודי קמה מדינת ישראל. מדינת ישראל הינה מדינה צעירה  כמעט בת שישים ושש שנים, ליבנו מלא בגאווה על כל ההישגים שנצברו כאן במשך השנים והם רבים ועצומים. אתם יקירי השותפים הקשובים לסיפור חייו של אבי גיא וליאם, אתם דור העתיד של המדינה הנכם מזן האנשים הטובים, זכרו תמיד מהי חשיבותה של המדינה למען אזרחיה ויהודי כל העולם.

השבט כיום