מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של סבתא אהובה

הילה וסבתא אהובה
.
סיפור שעובר מדור לדור

סבתא אהובה נולדה בתאריך 23.02.1952, בבית החולים בלינסון למשה ואסתר כפרי, בית חולים  אשר נמצא בפתח תקווה עיר המגורים שלה כיום. כאשר סבתי נולדה היא גרה ברחוב ל' בתל אביב, כילדה בת 4 היא עברה לגור ברחוב בר כוכבא בבני ברק.
 
אביה משה נולד בפולין בשנת 1920 ואימה אסתר נולדה בירושלים בשנת 1924. משה עבר את מלחמת העולם השנייה כחייל בצבא הפולני ושירת ביחד עם מנחם בגין והם ישבו ביחד במחנה בסיביר. משה לאורך כל המלחמה לא ידע מה נעשה עם משפחתו, הוריו וארבעת אחיותיו שנשארו בפולין בזמן המלחמה. משמועות ששמע ידע די הם נמצאים בגטו ובגלל שאביו היה סנדלר למגפיים אורתופדיות והוא תפר מגפיים לקצינים הגרמניים גם לפני המלחמה, כי הוא ומשפחתו גרו בעיירת גבול בין פולין לגרמניה כיום היא נקראת צ'נסטכוב ודרכה פלשו הגרמנים לפולין.
 
מסיפורים ששמעה סבתה של אהובה, היא מספרת שכאשר הגרמנים פלשו לפולין היא שלחה את ארבעת בנותיה שהיו בין הגילאים 16-8 לעיר הגדולה לוד'ג ששם היה לה אח שגר שם. בזמן שהבנות הלכו על הכביש הגרמנים הפציצו את הכביש. דודתה של סבתי, אלה, נכנסה עם שלושת אחיותיה לתוך צינור הביוב שעובר מתחת לכביש וחיכתה שההפצצה תיגמר. ברגע שההפצצה נגמרה היא חיכתה כחצי שעה, הן יצאו מהביוב והמשיכו לכיוון הדוד שגר בלוד'ג. סבא וסבתא של סבתי יצאו מיד עם הפסקת ההפצצה לחפש את ארבעת הבנות, הם עברו על הכביש וראו מלא גופות וניסו לחפש את בנותיהן. כאשר הגיעו לבית הדוד סבתה של סבתא שלי, צילה דפקה בדלת אצל אחיה והוא לא זיהה אותה, מכיוון ששערה הלבין באותו לילה משער שחור פחם לשיער לבן כשלג.
 
בזמן המלחמה סבא של סבתי, אהרון שהיה בגטו עבד במלאכתו כסנדלר וניהל סנדלרייה מאוד גדולה ולקח הרבה ילדים של שכנים ושל חברים ואמר לגרמנים שצריך אותם כעוזרים בסנדלרייתו, על ידי זה הוא הציל אותם ממחנות ההשמדה בפולין. כילדה, סבתי זוכרת שסביה נפטר בשנת 1956 והיא לא הבינה מדוע 25 גברים יושבים עליו שבעה, היא ידעה שרק ילדים או אחים או אישה יושבים שבעה מישהו וכששאלה כילדה בת ה- 5  מדוע כל כך הרבה אנשים יושבים על סבה שבעה? הסבירו לה שנותנים לסבה כבוד כמו לאבא, כי בזכותו המון ילדים ניצלו ממחנות ההשמדה והרגישו עליו רגשות של אהבה אבהית ולכן רצו לשבת שבעה ולתת לו כבוד.
 
אימה של סבתי, אסתר שנולדה בירושלים והייתה דור שביעי בירושלים איבדה את אחיה הגדול, ניסים שנהרג במלחמת השחרור. אימה של סבתי, אסתר, גדלה בירושלים והיו לה שמונה אחים ואחיות. בזמן המצור בירושלים, משפחתה של סבתי מצד אימה, עברה לתל אביב, כי היה קשה מאוד לגור בירושלים. הבריטים חיפשו בקפדנות את אנשי ההגנה ומשפחתה של סבתי מצד אימא הייתה נחשבת כמשפחה כפעילה ציונית ובגלל שאחיה של סבתא רבתא שלי נהרג אבא של סבתא רבתא שלי לא רצה שילדים נוספים יפגעו על ידי הבריטים והערבים ובגלל זה ירד עם משפחתו לתל אביב.
 
בתל אביב, משפחתו גם הייתה פעילה ציונית ומסיפורים שסבתי שמעה, היא יודעת שבעלה של דודתה שמעון רוטנברג, שהיה כלוא בכלא עכו על ידי הבריטים בגלל שהיה מאנשי הלח"י. הלוחמים הכלואים פרצו את הכלא יום לפני הוצאתם להורג וברחו לתל אביב ושם הוא הכיר את אחותה של סבתא רבתא שלי, מרגלית ולאחר כמה שנים הם התחתנו ונולדו להם כמה ילדים על אפם וחמתם של הבריטים.
 
אחות אחרת של סבתא רבתא שלי מזל, התחתנה עם יוסי שהיה חייל בזמן מלחמת השיחרור ובכדי לא לפגוע בקבוצת חיילים שעמדה לידו בזמן שהסביר להם איך לתפעל רימון והרימון לא היה תקין, הוא קפץ עליו ונקטעה כף ידו, אבל אף על פי כן הוא תיפקד כהרגלו והיה מנהל בכיר בעמידר ואף אחד לא הרגיש שחסרה לו כף יד והוא הולך עם פרוטזה.
 
כאשר סבתי הייתה בת 4 וחצי, אימה אסתר כפרי נפגעה בתאונת דרכים והייתה מאושפזת כשנה בבית החולים בלינסון, דבר זה גרם להתבגרות מהירה של סבתי אהובה  כשהייתה צריכה לעזור בטיפול באחיה הקטן, שמוליק. היא הייתה בגן חילוני בבני ברק ולאחר מכן למדה בבית ספר "הגבעה" הממוקם בצפון בני ברק. היה לה מאוד מוזר ללמוד בעיר דתית כילדה חילונית, היו לה ילדים בבית ספר שהגיעו מבתים קשים (כגון: עוני, הורים בלי עבודה ועוד…).
הילדים בבית ספרה והם ניסו להכניס אותם לחברה שלהם, לצאת יחדיו ביום שישי ודאגו שלא ירגישו שונים אף על פי שלא היו להם בגדים נאים למראה או כסף לקנות פלאפל, אבל הכיתה הייתה מאוד מגובשת והם חיפשו יציאות שלא יבדילו את הילדים מהבתים בהם לא היו אמצעים כגון: כיכר "אורדע", כיכר רמת גן מקומות  שקיימים אפילו עד היום.
בשנות נעוריה היא למדה בתיכון "רמז" הנמצא בבני ברק. כששירתה בצבא בשלישות ברמת גן, והמשיכה לשרת לאחר מכן בשירות קבע עד שילדה את בנה הראשון, אלון. בגיל 17 הכירה סבתא את בעלה איתמר ששירת בצבא והוא בא מפתח תקווה משכונת עקיבא ששוכנת כיום ליד מחנה יהודה בפתח תקווה.
 

סבי איתמר נולד בשנת 1948, להוריו אפרים ולילי שהגיעו מבולגריה לאחר מלחמת העולם  השנייה . הם היו בגטו בבולגריה בעיר סופיה ושם נולד בנם הראשון ג'קי. בשנת 1945 הם עלו לארץ והתיישבו בפתח תקווה שהייתה כולה ביצות ופרדסים. אבא של סבי, אפרים עבד בבית חרושת יכין (מפעל לשימורים) בפתח תקווה. 

כעזרה לפרנסה הם גידלו ברווזים ותרנגולות והיו מוכרים אותן לאנשי האזור. את שאריות האוכל שהיו אוכלים במפעל אפרים היה מביא לברווזים ולתרנגולות.
 
בשנת 1947 כאשר המשפחה של סבא אפרים ניסתה לעלות ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה, הם הוטבעו מול חופי תל אביב באוניית "אקסודוס". סבי איתמר גר בפתח תקווה כל חיו ותמיד מספר לי שהוא זוכר את פתח תקווה כאשר הייתה מכוסה בביצות וביתושים ובכדי לעבור משכונתם למרכז העיר היו צריכים לעבור בין פרדסים וכל פעם הוא מזכיר את יללות השועלים והוא מספר שבערב שהיו חוזרים הם היו שורקים בכדי לא לפחד מהשועלים.
 

סבי, איתמר עוזיאל הספיק לעבור בחייו הרבה מלחמות. בתחילת שירותו הצבאי, הייתה מלחמת ששת הימים שבה שירת כנהג אמבולנס בפיקוד דרום והביא מסיני הרבה נפגעים לבתי חולים בישראל .

בשנת 1970-1973 סבי עבד בסיני ובנה את הביצורים על התעלה שנקראו "קו בר לב", הוא היה חוזר פעם בשבוע הביתה (יום שישי בבוקר) ונוסע חזרה ביום ראשון לפנות בוקר. 
במלחמת יום הכיפורים (1973) כאשר היה לו תינוק בן חודש בבית, יצא למלחמה בסיני ולא שמעו ממנו במשך חודש ושבוע, הם מאוד מאוד דאגו לשלומו וכשהגיע הביתה למחרת הגיעו גם 40 מכתבים ממנו, זה היה מצחיק מאוד, שהגיע יחד עם המכתבים שכתב. במלחמת יום הכיפורים, סבי היה בין אלה שחצו ראשונים עם אריק שרון את תעלת סואץ, הוא הגיע עד פאיד, עיר ערבית במצרים. הוא היה בין האחרונים שעזבו את מצרים במלחמה, לאחר הפסקת האש וסך הכול היה מגויס במלחמת יום כיפור במשך 142 יום.
לאחר מלחמת יום כיפור הם קנו את דירתם הראשונה, היא הייתה בבני ברק בגודל של שניים וחצי חדרים ושם נולדו אביב ואפרת. סבי איתמר התחיל לעבוד בחברה לבנייה כמנהל אחזקה והרכיב מנופים. כאשר אפרת הייתה בת שנתיים סבתא שלי יצאה לעבוד בתיכון "אורה מודיעים" ברמת גן כמזכירה בכירה.
 
אלון, אביב ואפרת למדו בבית ספר "הגבעה" בבני ברק, כדור המשך לסבתא שלי שלמדה שם גם. בשנת 1988 הם עברו לפתח תקווה לרחוב רוטשילד וגרו בדירת חמישה חדרים. אביב ואפרת למדו בבית "פיקא" אשר נמצא בפתח תקווה ולאחר מכן בחטיבת "אחד העם" ובתיכון "אחד העם" שם אימא שלי, אפרת, פגשה את בעלה כיום, שי יעקבי. היום אני ומשפחתי הגרעינית גרים בביתם של סבתי וסבי ברחוב שטמפפר בפתח תקווה בהרמוניה מוחלטת וסבי וסבתי גידלו אותנו ומגדלים אותנו בשיתוף פעולה מלא עם הוריי.
 
העשרה
"אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.
 
תשע"ו 

מילון

אקסודוס
אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל.

ציטוטים

”בשנת 1945 הם עלו לארץ והתיישבו בפתח תקווה שהייתה כולה ביצות ופרדסים.“

הקשר הרב דורי