מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, גדי שחורי, מספר לי על אמא שלו – גניה טיב.

גניה טיב נולדה בשנת 1919 בעיירה סטאפן בדרום פולין באזור ולין, שהיום בצפון אוקראינה. היא הייתה בת 22 כשפרצה מלחמת העולם השנייה בפולין.

בתחילת השואה, היא גרה עם המשפחה שלה. יום אחד, אמרו לכל היהודים לבוא לספירה בכיכר העיר, אבל היא לא הסכימה לבוא. היא חשבה שאם זה באמת ספירה, מקסימום לא יספרו אותה, ואם הם מתכננים לעשות להם משהו, היא תינצל. היא ניסתה לשכנע את המשפחה שלה לא ללכת, אך הם הלכו בכל זאת. ב"ספירה" ריכזו את כל היהודים והחביאו מסביבם מכונות הריגה, וכך הרגו את כולם.

לפני שממש התחילה השואה, היא הרגישה שמשהו רע הולך לקרות, אז היא הכינה לעצמה כל מיני אלטרנטיבות למחבואים: היא הוציאה מפח זבל את כל השקיות, הכניסה קרשים ומעליהם שמה את הזבל, ואז התחבאה מתחת לקרשים. היא בנתה בארון חדר סודי מאחורי קרשים, ואז אם היו מחפשים אותה בארון לא יכלו לדעת שיש שם מישהו.

כשהתחילו להרוג את היהודים היא התחבאה אצל משפחה במרתף תפוחי האדמה שלהם. בגלל הקור היא קיבלה כווית קור בראש, ומאז לא צמח לה שם שיער. בשלב מסוים, כנראה שמישהו הלשין עליה והגרמנים הגיעו לבית שבו התחבאה. ברגע שהם פתחו את הדלת היא רצה מהר והתחבאה מאחורי הדלת. כשהם ראו אותה הם ישר רצו לחפש אותה ביער, וכך היא ניצלה מהם.

היא ברחה ליערות והצטרפה לפרטיזנים (קבוצה של אנשים שנלחמו בגרמנים). אחרי כמה זמן, איש שכנראה היה יהודי הזהיר אותה שקבוצת הפרטיזנים שבה היא נמצאת היא של אוקראינים ואם יגלו שהיא יהודיה הם יכולים להרוג אותה. היא ברחה שוב והצטרפה לקבוצת פרטיזנים אחרת, שם פגשה את מי שמאוחר יותר הפך לבעלה. עם הפרטיזנים היא נלחמה בגרמנים, הם שמו להם כל מיני מלכודות והתחבאו ביערות. היא היחידה ממשפחתה שניצלה, הוריה ואחותה נספו.

בפרטיזנים היא פגשה את ברוך שוורצבלאט. הם התחתנו וביחד עם בתם פנינה, התגלגלו דרך מחנות העקורים. בשנת 1947 עלו לארץ עם תעודות מזויפות. הם עלו לארץ מכיוון שהיו ציונים. בפולין למדו בבית ספר יהודי אז ידעו עברית שוטף. אחרי כמה שנים, נולד להם גדי, סבא שלי. כשהם שעלו לארץ הם עיברתו את שם המשפחה משוורצבלאט (עלה שחור) לשחורי.

מגיל ילדות היו לגניה  שתי צמות ארוכות שהייתה שוזרת על הראש, בזמן המלחמה הצליחה לשמור עליהם. היא שמרה על צמותיה כל השנים ועד גיל 80 שזרה אותן. היא יצאה פגועה ורגישה מאוד מהמלחמה, בניגוד לבעלה, שגם כל משפחתו נספתה בשואה, שדיבר המון וסיפר. היא בקושי דיברה על זה, והתחילה לשתף רק כשהנכדים התחילו להתעניין.

לכל אורך המשפט של אייכמן, הרדיו בבית היה פתוח בווליום מקסימלי והיא בכתה כל הזמן.

הזוית האישית

גלי שחורי: סיפורגבורתה והישרדותה של סבתא רבתא גניה טיב, כפי שסופר ע"י סבא שלי, גדי שחורי.