מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של אסתר, סבתא רבתא של מעיין

סבתא גיורית והנכדה מעין
סבתא גיורית וסבא יוחנן
סבתא גיורית מספרת לנכדתה מעיין על אמה אסתר

סבתא רבתא, אסתר נולדה למשפחת שטיינבוים בשנת 1917 בקלצה, שבפולין.זו הייתה משפחה אמידה, לאבא, אביגדור, היו טחנות קמח, לאמא, בלה, הייתה חנות סידקית (גלנטריה).
 
תמונה 1
 תמונה 2
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אסתר, הייתה בת רביעית במשפחה. אחותה הבכורה, חנה, השנייה, שושנה, הייתה משותקת  ברגליה ולא יכלה לצאת מהבית. האחות השלישית, יוכבד, הייתה גדולה מאסתר רק בשנתיים, והן היו מאד מקורבות. כשאסתר הייתה ילדה קטנה נולד לה אח, שמו היה בן-ציון. השמחה במשפחה עם הולדתו הייתה גדולה מאד, כל החיים בבית הסתובבו סביב התינוק. אסתר הקטנה הרגישה מאד מוזנחת ומלאת קנאה. יום אחד לקחה את "האח הקטן והמרגיז הזה", שהיה עטוף בכר שינה, וזרקה אותו מהחלון. למזלה ולמזלו לא קרה לו דבר… את הספור הזה סיפרה לילדיה, כדוגמא עד כמה צריך לשמור על שיוויון בין אחים ולמה עלולה קנאת אחים לגרום וכמה היא מסוכנת. כשגדלה קצת היה אחיה, בן-ציון, אח אהוב מאד והיא הייתה מאד מסורה לו, על אף שסיפרה שנשאר תמיד ילד מפונק. היא למדה עם  מורה פרטי בבית, יחד עם אחותה יוכבד ומצאה את עצמה פעמיים לומדת עם יוכבד באותה כיתה. 
                                                        סבתא אסתר (משמאל) ואחותה יוכבד      
תמונה 3
                                                              סבתא אסתר בצעירותה

תמונה 4

                                                    
על אף שבני דודיה של אסתר (מהעיר סטשוב) באו ממשפחה חרדית, הם הלכו לתנועת "השומר הצעיר", זו הייתה תנועת נוער יהודית, חילונית, ציונית, שחניכיה שאפו להגיע לארץ ישראל, להקים קיבוץ ולהיות חלוצים. כך משכו בני הדודים את ליבן של יוכבד ואסתר, שנכנסו גם הן לפעילות בתנועת הנוער "השומר הצעיר" בעיר קלצה. שם למדו קצת עברית, שרו משירי ארץ ישראל, השתתפו בפעולות, בטיולים, מחנות וקייטנות. הן חלמו להגשים את החלום הציוני בקיבוץ בארץ ישראל. אסתר הדריכה קבוצות צעירות ויצאה איתן לכל הפעולות.
 
תמונה 5
 
בשנת 1934 היא לקחה את חניכיה לקייטנה בעיר גדנסק (דנציג), שחלק גדול מתושביה היו גרמנים. שם ראתה נוער נאצי,בחולצות חומות, עם סרטי צלב הקרס על זרועם. דגלי צלב הקרס התנוססו בעיר, כרזות אנטישמיות הקוראות לא לקנות בחנויות של יהודים וסימון של בתים וחנויות של יהודים בצבע ומגן דוד. מזועזעת מכך אספה את חניכיה וחזרה איתם ברכבת לקלצה. באה לאביה וסיפרה לו את מה שראתה, "זו לא פרופגנדה (תעמולה), זה אמיתי, אסור להישאר כאן, צריך לעזוב את פולין ומיד!" אביה לא היה נרגש כמוה מאחר שעבר כבר אירועים אנטישמיים בימי השלטון האוסטרי, הרוסי והפולני. אסתר מחליטה שהיא לא נשארת יותר בפולין.   
 תמונה 6
      
כיוון שקפצה כיתות, הגיעה אסתר לשמינית בגימנסיה, (כיתה יב' שלנו) בגיל 16. בשל גילה הצעיר, לא נתנו לה לגשת לבחינות הבגרות והיא נאלצה לשבת שנה בבית. בשנה זו הייתה פעילה בתנועה, (גם האירוע בקייטנה בגדנסק היה בשנה זו). היא החליטה לא לחכות לחבריה בתנועה שעמדו לצאת לקיבוץ הכשרה בפולין, ולחכות לסרקיפיקט (רישיון עלייה לארץ ישראל) . היא החליטה לעלות ארצה לבדה. עם תום בחינות הבגרות, נרשמה לאוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבלה סרטיפיקט אישי של סטודנטית.כל הצעקות והתחנונים של הוריה לא עזרו, וכך  בשנת 1935, בהיותה בת 18, עלתה לארץ ישראל לבדה, ללא הורים, משפחה או חברים. מקלצה יצאה ברכבת לורשה, דרך אוסטריה עד לנמל, שם באנייה "פולוניה" לארץ ישראל. 
 
תמונה 7 
היא הגיעה לירושלים, שכרה חדר והחלה ללמוד באוניברסיטת הר הצופים. עד מהרה טפחה המציאות על פניה, והיא גילתה את הפער הגדול בין החלום למציאות. הכסף שאביה שלח לה למחייה וללימודים, הספיק בקושי לשכר הלימוד ולא נשאר לה כסף לקנות אוכל, בגד ותשלום שכר דירה. היא ניסתה את מזלה בעבודות פשוטות, כמו ניקיון, אך פוטרה בשל חוסר ניסיון. לא היה לה מקצוע (כמו תפירה), מכיוון שבביתה שבפולין היו שתי משרתות ומעולם לא נזקקו לעזרתה בעבודות הבית. היא לא רצתה לפנות לאביה לעזרה, פן יחזירנה הביתה, וכך בחרה לעזוב את האוניברסיטה וללכת לבית ספר לאחיות ,שהיה צמוד לבית החולים "הדסה", גם הוא על הר הצופים.
 תמונה 8
 
 
בית הספר לאחיות, שהיה פנימייה סיפק לה קורת גג ומזון. כך משך שלוש שנים למדה בבית ספר לאחיות. הלימודים היו קשים, אך לאסתר שהייתה תמיד מצטיינת בלימודים, לא הייתה בעיה. לעומת זאת, "העבודה המעשית" שכללה ניקיון בית החולים, סידור מיטות, הגשת סירים, טיפול בחולים, תורנות לילה ועוד, הייתה ממש קשה ומפרכת עבורה.היא עזרה לחברותיה בלימודים והן עזרו לה בעבודות הצחצוח  והניקיון במחלקות.
 
בקיץ 1939 היא סיימה את חוק לימודיה, והייתה  אחות מוסמכת של "הדסה" ירושלים.
תמונה 9 
       
הוריה מאד כעסו שהלכה לבית ספר לאחיות, מכיוון, שבפולין האחיות היו נזירות קתוליות, ובעיני יהודים זה היה מקצוע נחות. "לא שלחנו אותך לארץ ישראל כדי שתהיי נזירה", אבל לא התרגשה והייתה גאה במקצוע שרכשה.עם סיום הלימודים ההורים ביקשו שתבוא לפחות לביקור. היא ניגשה למנהלת בית הספר, הגב' קנטור, הראתה לה את מכתב ההורים, מאחר וסיימה את הלימודים, אבל הייתה חייבת 3 חודשים של עבודה מעשית. היא אמרה למנהלת שתיסע בקיץ להורים וכשתשוב תשלים את חובותיה ל-3 חודשי עבודה.
 
גב' קנטור שהייתה מנהלת קשוחה, אמרה לה:" את יכולה לנסוע להורים אבל עם שובך תצטרכי לחזור על כל השנה האחרונה."אסתר, כמובן, לא הייתה מוכנה לכך והודיעה להוריה שתבוא רק לאחר השלמת כל חובותיה בעבודה מעשית…וכך גב' קנטור הצילה את חייה של אסתר.
 
פולין – קיץ 1939, רוחות מלחמה ואיומים מצד גרמניה. בתאריך 1 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה. יהדות אירופה ובתוכה שלושה וחצי מיליון יהודי פולין הושמדה בשואה. אסתר לא הספיקה לראות מישהו מבני משפחתה: אמא, אביה, שושנה, יוכבד, אחותה חנה, בעלה והתינוק שלהם כולם נרצחו בשואה. אסתר נשארה לעבוד כאחות בחדר ניתוח ב"הדסה" ירושלים, שם הכירה את יוחנן פלץ, גם הוא היה מקלצה. הוא היה שוטר במשטרה הבריטית- עם פרוץ המלחמה התגייס לצבא הבריטי ושרת במצרים ובאיטליה.
 תמונה 10

במסגרת עבודתה טיפלה אסתר בהנרייטה סולד, אם "עליית הנוער", וגם באשת היילי סילאסי, קיסר חבש (אתיופיה), שהיה בגלות בירושלים לאחר שארצו נכבשה על ידי איטליה. בשנת 1942 נולדה סבתא גיורית ב"הדסה" על הר הצופים בירושלים. סבתא אסתר חזרה לעבוד בבית החולים והתינוקת גיורית גדלה במעון של ילדי הרופאים והאחיות של "הדסה" בבית שטראוס בירושלים. את אביה יוחנן ראתה לראשונה רק בסוףשנת  1945 עם תום המלחמה כאשר בא לראות אותה במעון.
 
הם גרו, כמו רוב המשפחות בתקופה ההיא, מספר משפחות בדירה אחת. בהתחלה היו שלוש משפחות ולאחר מכן רווח להם ונותרו שתי משפחות בדירה, עם מטבח, אמבטיה ושירותים משותפים. המשפחה הנוספת, הייתה של ריבה, חברתה הטובה מבית הספר לאחיות, בעלה וילדיה התאומים. הם חיו כמשפחה אחת. סבתא גיורית חשבה שברוך בעלה של ריבה הוא אביה, כי לא היה שם אבא אחר…סבא רבא יוחנן, היה קצין בכיר בצבא הבריטי, ולכן הועבר עם משפחתו לתל אביב וכך נפרדו שתי המשפחות.בתקופה שבין סוף מלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה, היה מאבק בארץ בין היישוב היהודי לבין השלטון הבריטי.
 
הבריטים סגרו את שערי הארץ בפני שרידי השואה והיישוב נאבק על עלייה חשאית ועל מדינה עברית.סבא יוחנן עבד עם הצבא הבריטי ובתור חבר ב"הגנה" עבד בשליחותה כנהג אוטובוס והבריח נשק ל"נגבה" וליישובים אחרים.בתקופת מלחמת השחרור הייתה סבתא גיורית תלמידה בכיתה א'. היא הלכה לבד לבית ספר תל נורדוי למשמרת שנייה – למדו משעה 12:00 – 16:00 . הלימודים בימי מלחמה, אזעקות והפצצות היו קשים ומפחידים. בבית הספר גרו בלילה יהודים פליטים שברחו מהשכונותשהופגזו על ידי ערבים. הם ישנו על מזרונים ובבוקר חזר המקום מחדר שינה לשמש ככיתות.
 
בזמן מלחמת השחרור, 1948, ילדה סבתא אסתר את בנה השני – אבי, אביגדור משה פלץ על שם שני הסבים שלו שניספו בשואה. סבתא אסתר, גידלה בעצם את הילדים לבדה כי סבא יוחנן היה במאבק ובמלחמת השחרור ושם גם נפצע. לאחר המלחמה המשיך לשרת בצבא קבע.לימים נפרדו דרכיהם והם התגרשו. סבתא אסתר עם הילדים גיורית ואבי עברו לגור בצהלה, שהייתה שכונה חדשה ורחוקה מתל אביב, וסבא יוחנן התחתן שנית והקים משפחה חדשה. 
 תמונה 11
החיים בצהלה היו נהדרים לילדים וקשים מאוד לסבתא אסתר. זה היה מקום רחוק ומבודד ורק מספר פעמים ביום הגיע לשם אוטובוס. סבתא עברה השתלמות בעבודה ציבורית  ונשלחה להיות אחות בבתי ספר בשכונת התקווה. כדי להגיע לעבודה נסעה בשלושה אוטובוסים לכל כיוון והייתה חוזרת תשושה ועייפה בשעות אחר הצהריים. בעבודתה עבדה שעות נוספות כדי לטפל גם במשפחות התלמידים, בביעור הכינים ובלימוד השמירה על ההיגיינה.
 
משך יותר משלושים שנה הייתה סבתא אסתר האחות המיתולוגית בבתי הספר בהדר יוסף: "דויד ילין" הממלכתי ו"אלשייך", הממלכתי דתי. היא הכירה את כל המשפחות בשכונה ואת ילדיהם מגן הילדים ועד סיום כיתה ח'. היא השתתפה בימים טובים ובאסונות, בשמחות ובאבל וגם אחרי שפרשה לגמלאות הגיעה לטקסי יום הזיכרון לזכר תלמידים שנפלו.
 
ילדיה אבי וגיורית גדלו ובגרו כמעט בעצמם. הם עסקו בחלק מעבודות הבית, בקניות, בעבודות הגינה, בהשקיה, בשתילה, בניכוש אבנים, בתליית כביסה ובגיהוץ. לימים כשסבאתי גיורית עזבה את הבית עבר תפקיד הקניות לאבי.סבתא אסתר נישאה בשנית, אך בעלה היה חולה לב וניפטר אחרי תקופה קצרה. גם הבן אבי היה מקור לדאגה לא מעטה: את שירותו הצבאי עשה בסיני ובמלחמת יום הכיפורים לחם ברמת הגולן, לא שמעו ממנו דבר שלושה שבועות וסבתא נותרה בודדה בביתה ללא ידיעה אם בנה בריא ושלם או חלילה נפצע ונהרג. חייה של סבתא היו קשים ומלאי מהמורות, אבל היא הייתה כמעט תמיד במצב רוח טוב ואופטימי, אהבה לצחוק להתבדח.
 
 תמונה 12
המשפחה נהגה להתכנס מידי ערב שישי בביתה. היא לא הייתה בשלנית גדולה, התפריט היה צנוע וקבוע. סבתא הכינה את סלט הביצים ובצל, קנתה חומוס פיתות ופשטידה, דגנית אימי הכינה את השניצלים. הארוחה לא הייתה העיקר, אלא השמחה במפגש המשפחתי הקבוע, במקום הטבעי ביותר, אצל סבתא אסתר.
 
תמונה 13

משך המון שנים סבתא לא יצאה מהארץ כלל, רק עם נישואיה השניים יצאה לטיולים מעטים בחו"ל עם בעלה ואחר כך עם חברותיה. היא אהבה מאד את הארץ וכל השנים לא סלחה לעצמה שלא הצליחה לשכנע את הוריה לעזוב את פולין.

כשסבתי גיורית יצאה לפולין, בפעם הראשונה, לא הסכימה לתת לה את כתובת ביתה בקלצה, וטענה שאין לה מה לחפש על האדמה הארורה הזו (פולין).

בשנותיה האחרונות איבדה את הראייה, חלתה, והייתה צמודה לכיסא גלגלים ולמטפלת. היו אלה שנים קשות , כאובות, מלאות סבל וצער. סבתא רבתא אסתר נפטרה בערב יום הכיפורים, ספטמבר 2002, בת 85 במותה,יהי זכרה ברוך.

תשע"ו

מילון

הנרייטה סולד
הנרִיֶיטה סאלְד 21 בדצמבר 1860 13 בפברואר 1945) הייתה מחנכת, עובדת סוציאלית, סופרת ופעילה ציונית, התגוררה בארצות הברית ולאחר מכן בארץ ישראל. הייתה ממייסדות ארגון הנשים הציוניות "הדסה" ועמדה בראש ארגון "עליית הנוער".

ציטוטים

”סבתא טיפלה בהנרייטה סולד, אם "עליית הנוער", וגם באשת היילי סילאסי, קיסר חבש“

הקשר הרב דורי