מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של אמי פנינה קרנר

פנינה(משמאל) ואחותה
אוניית מעפילים, ויקיפדיה
אמא מיעטה לדבר על השואה, היה לה מאוד קשה לדבר על מה שעברה

שמי ריטה דרוז ואני אספר את סיפורה של אמי, פנינה כחלק פרוייקט "שומרים לכם מקום בלב" ומהתכנית הקשר הרב דורי בה לקחנו חלק. את סיפורה אספר יחד עם צביה שהיא חברת משפחה קרובה.
אמי פנינה (פפי) קרנר נולדה בשנת 1925, גרה בכפר בחבל אוסטרו-הונגריה עם בעלה פסח ושבעת אחים ואחיות. לאימא הייתה ילדות יפה בכפר. אני זוכרת שאימא סיפרה לי שכשהייתה ילדה קטנה, אמה ביקשה מבעלה לנסוע עם הילדה לעיר לקנות נעליים. אימא שלי גרה בכפר וכשהיו צריכים לקנות בגדים או נעליים היו צריכים לנסוע לעיר הסמוכה. בזמנו לא היו מכוניות בכפר ומי שרצה לנסוע העירה, היה מגיע לשם בסוס ועגלה… אז הם נסעו לעיר בעגלה. בעיר כולם הכירו את כולם. בינתיים סבי דיבר עם המוכרת ואימא שלי בינתיים בחרה זוג נעליים שמצאו חן בעיניה. שמו לה אותן בתוך קופסא, סבי שילם והם נסעו חזרה לכפר.
כשחזרו, אימא שלה שמחה לקראתם ומיד פתחה את הקופסא כדי לראות את "הקנייה המוצלחת", אך להפתעתה, היא גילתה שבתה הקטנה קנתה לא פחות ולא יותר, נעלי עקב! היא צעקה על בעלה שלא שם לב מה הילדה בחרה… ואז הם נאלצו לחזור שוב העירה ולהחליף את הנעליים.
הדרך לעיר הייתה ארוכה וזה לקח לא מעט זמן, אבל לא הייתה ברירה… הפעם סבי לא היה עסוק בלדבר עם אנשים, כל כולו היה בבחירת הנעליים לאמי ובסופו של דבר הם קנו נעליים המתאימות לילדה קטנה.
עוד סיפור שאהבתי לשמוע מפי אמי ושסופר לי הרבה פעמים והוא שימח אותי מאוד ותמיד צחקתי כשהייתי שומעת אותו בתור ילדה…
כפי שהזכרתי, אמי גרה בכפר והיו להם הרבה אווזים. אחת המטלות שלה, הייתה להאכיל את האווזים. רק שהייתה בעיה "קטנה", אמי פחדה מהם, כי לפעמים הם היו תוקפים אותה ורודפים אחריה ובשל כך, היא התקשתה לבצע את תפקידה… עד שיום אחד עלה לה רעיון גאוני: בכל פעם שהייתה צריכה להאכיל את האווזים, היא הייתה פותחת מטרייה גדולה ומשליכה לעברם את האוכל. האווזים היו נבהלים ולא היו מעזים להתקרב אליה יותר וכך סוף סוף היא הצליחה לתת להם לאכול מבלי לפחד יותר.
כשהחלה המלחמה, אימא הייתה בת 15. היא ומשפחתה גורשו מהבית והעבירו אותם ממחנה למחנה ברגל. זה היה מאוד קשה. היה קר מאוד והיה צריך ללכת בתוך השלג. תוך כדי ההליכה נכנס מסמר חלוד לרגלו של אביה, הרגל הזדהמה וזה הקשה עליו עוד יותר את ההליכה ברגל. הזיהום ברגל היה קשה ובסופו של דבר הוא חלה מזה ולאחר תקופה קצרה נפתר.
 
אמה של אמי ושלושת אחיה נרצחו בשואה והיא נותרה לבדה עם ארבעה אחים… (צבייה עוצרת לשנייה וחושבת בקול) "אני לא יודעת איך הם מתו…מעניין". אימא מיעטה לדבר על השואה. היה לה מאוד קשה לדבר על מה שעברה. האנשים שעברו את השואה לא כל כך רצו לדבר עליה. זה היה מאוד קשה. כל כך כאב להם ובגלל זה הם שתקו ולא דיברו. הרבה פעמים רציתי לשאול את אימא על מה שקרה שם, אבל גם אני פחדתי ולא ממש העזתי לשאול הרבה. ידעתי שזה קשה לה, רק מידי פעם הייתי מעזה לשאול אותה, אבל ברוב הפעמים היא סירבה לספר והייתה אומרת לי: "לא היה, לא היה כלום. הכול בסדר". אך היו פעמים שבכל זאת, הצלחתי להוציא ממנה קצת.
 
באחד הפעמים, אימא סיפרה לי שהיה קצין גרמני שהיא מצאה חן בעיניו ובשל אהבתו אליה, הוא הציע להבריח אותה מהמחנה. אימא סירבה בתוקף להצעתו, למרות שידעה כי זה יכול להיות הסיכוי היחיד שלה להינצל… היא העדיפה למות ולא להפקיר את אחיה לבד, במחנה הריכוז. למזלם הטוב, הקצין חזר אליה שוב, אבל הפעם הציע לשחרר אותה יחד עם אחיה. הוא שחרר אותם והם ברחו ליערות, שם התחבאו ואכלו שאריות אוכל שמצאו. כך בעצם הם שרדו וניצלו. 
 
לאחר שהסתיימה המלחמה, אמי ואחיה חזרו למקום הולדתם ולבית שלהם, כדי לבדוק מי שרד ולחפש קרובים וחברים. אך הם לא מצאו שם אף אחד. יש לי תמונה שלה ושל אחותה שהצטלמו לא הרבה זמן אחרי השואה, בתאריך 26/04/1946. זה היה בעיר סירט שברומניה. הרבה פעמים הסתכלתי על התמונה הזו, על המבט, החיוך, על העיניים שלה… היא אמנם מחייכת בתמונה, אבל החיוך לא ממש שמח, יש בו עצב גדול. התמונה הזו מאוד קשה לי. היא מחברת אותי אליה, לאימא ולכל מה שהיא עברה. בעקבות התמונה הזו, נסעתי בדיוק לשם. הרגשתי צורך לנסוע לשם ולראות את המקום בו הן הצטלמו.  
 
תמונה 1
בסופו של דבר אימא החליטה לעלות ארצה. היא ושלושת אחיה עלו עם התנועה הציונית בתוך אניית מעפילים. המסע ארצה לקח להם מספר שבועות בתנאים קשים מאוד ועד שהגיעו סוף סוף לארץ המובטחת. האנגלים תפסו אותם ושלחו אותם למחנה הסגר בקפריסין. הם היו שם חודשיים- שלושה, אך לא איבדו תקווה ולא נשברו. הם ניסו שוב את מזלם והפעם, הצליחו לעלות לארץ ישראל.
 
תמונה 2
אוניית מעפילים, ויקיפדיה
התנאים בארץ היו לא קלים. הם סבלו מאוד מהחום והיה קשה להם להסתדר מבחינה כלכלית ותרבותית. למרות כל זה, הם שמחו להיות בארץ ישראל, כי הם ידעו שזו הארץ שלהם. אימא שלי אפילו התגייסה לצבא ושירתה בחיל האוויר. היא תמיד הייתה אומרת: "הגרמנים עוד יחזרו, זה לא נגמר…" והיא צדקה (צבייה מאשרת).
 
תשע"ה

מילון

פפי
שם כינוי של פנינה

אוניית מעפילים
על סיפונה של האוניה היו ניצולי שואה, שמטרתם הייתה להגיע לארץ ישראל.

ציטוטים

”"הרבה פעמים הסתכלתי על התמונה הזו, על המבט, החיוך, על העיניים שלה..."“

הקשר הרב דורי