מאגר סיפורי מורשת

עלינו מתימן אבא שלי שמעון, אחי שמריה, אחותי מרים, אחות נוספת חנה ואני האחות הקטנה לארץ ישראל. הגענו לארץ ישראל בשנת 1949. לפני שהגענו לישראל היינו במחנה עולים בתימן ליד עיר בשם עדן. נשארנו בעדן חודשיים פחות או יותר. כעבור כמה חודשים הגיע מטוס והמטוס הביא אותנו לארץ . משם הועברנו למחנה עולים בראש העין.

הייתה לי שרשרת של אמא שלי, חיסין בת שלום דעוס. זו שרשרת, שאבא שלי שמר לי אותה מאד ונתן לי אותה לאחר שאמא מתה. הוא אמר שזה בשבילי למזכרת. סבא שלי הכין  את השרשרת הזאת לאמא שלי בעדן שבתימן. הוא הכין לה את השרשרת מכסף טהור.

כשעלינו למטוס בדרך לארץ. האיש שהיה אחראי להכניס את האנשים למטוס, לא הרשה לי להיכנס עם השרשרת. הוא אמר שהמטוס לא ימריא בגלל המשקל העודף. אבא שלי התחנן אליו ואמר שהילדה יתומה וזו המזכרת שלה מאמא שלה "זו מזכרת אל תיקח לה את השרשרת", אך עדיין הוא לא הסכים והוא לקח את השרשרת שלי מהצוואר ולא החזיר אותה, אני בכיתי מאד.

כשהגענו למחנה בראש העין היו שם רק אוהלים בלי שום דבר נוסף מסביב. היו שני בניינים גדולים של האנגלים, (הבניינים של האנגלים עדיין קיימים בראש העין), שבהם היו מכינים אוכל. לכל אחד היו מחלקים כרטיס "חלוקת אוכל" ואתו היינו מגיעים. האחראי  על חלוקת המזון, היה מנקב לנו את הכרטיס, בכל ארוחה. 

ישבנו באוהל על הרצפה ושמנו על הרצפה את מה שמצאנו באזור. לא היה באוהל לא מיטה ולא חפצים אחרים. בשנת 1950 ירד שלג גדול מאד, שפשוט הפיל את האוהלים על האנשים. היו הרבה אנשים שנפל עליהם האוהל. בסוף באו לחלץ אותנו. כל המחנה היה מכוסה בבוץ גדול ומה שהאנגלים עשו כדי לעזור לנו היה שהם לקחו קרטונים וכל מיני קופסאות ששמים בהם ירקות ודרכנו על זה עד שהצליחו לחלץ אותנו. לאחר מכן שמו אותנו בבניינים של האנגלים והיה צפוף והרגשנו כמו סרדינים. בינתיים סידרו את האוהלים חיזקו אותם בקרשים ועוד ואז החזירו אותנו שוב לאוהלים. 

אחרי חצי שנה העבירו אותנו למקום שנקרא אל-באסה (כיום שלומי), שנמצא בגליל העליון וזה הפך להיות המקום הקבוע שלנו. היה שם צריף גדול והביאו לנו מיטה מברזל ומזרן קש ולא שום דבר נוסף. האוהל היה מלא בקוצים ולא היה מי שמנקה היה רק צריף והם אמרו לנו "יאללה תלכו שמה" כמו איזה תרנגולות. נשארנו שם אבא שלי ששמו שמעון דמארי ואני ואבא התחיל לנקות את הצריף. נשארנו באל- באסה, (כיום שלומי) הרבה שנים. כשלקחו אותנו לאל באסה, אבא שלי ניסה לחפש עבודת חקלאות במושב, כי הוא עבד הרבה שנים בחקלאות בעדן, בסוף הוא מצא  עבודה בחקלאות והוא עבד כל השבוע וביום שישי הוא היה מביא לנו את המטעמים.

כשאבא שלי היה עובד בחקלאות הוא היה שותל עגבניות, פלפלים והיו נותנים לו ארגזים והוא היה צריך לשתול לאורך כל השורה והיה לנו כלי שהיה לו מין מוט ברזל בקצה והיינו תוקעים אותו באדמה והוא היה עושה חור,היינו מכניסים את השתיל לאדמה וקוברים אותו. 

אבא אף פעם לא היה משאיר אותי לבד. לאן שהוא הלך הלכתי איתו. לאבא הייתה אישה שהיא לא הייתה אמא שלי. היא הייתה עושה לי קצת בעיות ואני הייתי הולכת ובוכה אצל אנשים, הולכת לחברה שלי ולפעמים לאמא של חברה ובוכה.

יום אחד הייתה מסיבה בחדרה של כל החברים שהם היו בפנימייה וחברים שלי גם היו שם בני דודים שלי היו גם שם בפנימייה. אבא שלי לא רצה שאני אלך למסיבה והוא לא נתן לי ללכת ושאלתי אותו "למה אבא אתה לא רוצה שאני אלך?". "לא את לא הולכת" הוא אמר, בסוף לא הלכתי. רציתי להרגיז אותו אז אני הייתי הולכת בשדה בשורת האדמה ולא הייתי שותלת בכלל. אבי התפלא, איך כל כך מהר סיימתי  את כל השורה ו הספקתי ללכת הלוך וחזור. איך שסיימתי את השורה בשדה, הוא בא אליי ואומר: "מה כל כך מהר, ילדתי כל השורה גמרת?" אמרתי לו: "לא אני לא גמרתי אבל אני לא שותלת". הוא אומר לי" למה את לא שותלת?" ואני עונה לו ובוכה: "כי אתה לא נתת לי ללכת למסיבה". הוא ישב איתי והתחיל להסביר לי: "ילדתי בעל הבית לא ייתן לנו לכסף ולא יהיה לנו מה לאכול, עכשיו אני אעזור לך לשתול, בכל השורות האלה ואת תתחילי לשתול מחדש" ועשיתי את זה. 

בשנת 1956 בזמן מלחמת קדש אבא שלי שמעון, החליט לעזוב את שלומי והסיע אותנו במשאית משלומי לכפר שלם, (כיום תל אביב). גרנו כולנו בחדר אחד עם שירותים בחצר. לאבא הייתה חלקת אדמה קטנה ליד הבית ובה הוא גידל כוסברה, פטרוזיליה צנון ועוד ומכר אותם בשוק וגם היו לו 5 עיזים שהוא הביא איתו משלומי והוא גידל אותם והשתמשנו בתוצרת שלהם.

כיום, 2015 סבתי וסבי שלום ומזל דמארי עדיין גרים בתל אביב בבית עם גינה ברחוב הבושם. יש להם 5 ילדים, 12 נכדים ו-2 נינים.

 העשרה

שלומי, אל-באסה: "שלומי נוסדה כעיירת פיתוח, על שטח הכפר הערבי אל-באסה, כמרכז אזורי למתן שירותים ליישובי הסביבה. בשנת 1956 החלה בניית השיכונים ביישוב, דרומית להריסות הכפר אל-באסה. תושביה הראשונים היו עולים ממרוקו ותוניסיה. בעת קבלת מעמד של מועצה מקומית ב-1960 מנתה שלומי 1,600 תושבים."

תשע"ה