מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה סאסי נולדתי בתוניס בעיר גבילי בי"ב באייר תשי"ד בשנת 1954 להוריי חיים ומננה רקח (בישראל- רוקח).

הייתי השלישית מתוך עשרה ילדים בלעה"ר. יחד מנינו 12 נפשות: אריה, דינה, מלכה, רחל, קרלוס, ג'קלין, אלפסי, אסנת, חיים וההורים. קיבלתי יחס שווה כמו כל שאר אחיי ואחיותיי. היחסים ביני לבין אחותי דינה הגדולה ממני, היו טובים במיוחד. בתקופתנו הנשים לא נהגו לעבוד. הנשים והבנות עזרו בעבודות הבית והגברים יצאו לעבוד מחוץ לבית. לאבא שלי היו כמה קיוסקים.

בית הספר

למדתי בבית ספר לא יהודי, שהיה ללא שם מסוים. בכל כיתה היו מעט תלמידים, ולכן צרפו כמה שכבות גיל יחד בכתה אחת . לא היו לנו טיולים. המורה שזכור לי במיוחד, קראו לו "עונש". הוא היה המורה שלי, המנהל שלי וגם האחיין של אבא שלי. אהבתי את כל המורים אבל העונשים שלהם היו לא כל כך נעימים. הם היו מרביצים עם סרגל מכות כואבות על היד.

בבית ספר זה למדו גם בני הדודים שלי והם היו בעיקר החברים שלי. בבית ספר כולם הכירו את כולם. המקצועות שלמדנו היו : חשבון, קריאה וכתיבה. התלבושת האחידה שלנו הייתה חולצה ירוקה. בשעות הפנאי אהבתי לסרוג, ולשחק עם החברות שלי. איתם שיחקתי בחבל ובקלאס ובעוד משחקי חברה.

אחד משירי הילדות שאהבנו במיוחד היה "ירושלים של זהב", זה היה ביטוי לאהבה והשאיפה שלנו לעלות לארץ ולראות את ירושלים הבנויה. היינו שרים את השירים מסוג זה בשקט, כדי שהגויים לא ישמעו.

שנות ילדותי

גרנו בשכונה דלה מבחינת היהודים ולכן היו לאבי התמודדויות קשות עם הפרנסה. לאבי היו מספר חנויות, אבל הגויים לא נכנסו לקנות אצלו, רק בגלל שהוא יהודי. גם כשהוא ניסה להוריד במחיר ולמכור במחירי הפסד כמעט, הם המשיכו להחרים את החנות. אבי ואמי היו פשוט אובדי עצות עד שהם החליטו לעבור לעיר הבירה של תוניס גאבס. בגאבס לא היה גנים בכלל ועד גיל שש היינו בבית. שיחקנו, סרגנו ועזרנו בעבודות הבית. בגאבס למדתי בבית הספר היהודי "אור התורה" ובגיל התיכון  הייתי כבר בארץ.

העלייה

גרנו בגאבס כמה שנים עד שהוריי החליטו שאנחנו עולים לארץ. אבל השלטונות הערימו קשיים לכל מי שביקש לעזוב את המדינה ולעלות לישראל. הם דרשו להעביר למדינה מחצית מסכום הכסף שבידי המשפחה. מצד אחד הוריי רצו מאוד לעלות, ומאידך היה ברשותם ממון רב. אז הם ניסו להתחכם עם השלטונות. הוריי מצאו ערבי אחד, שגם הוא עמד לעזוב את תוניס. ואתו הם ערכו הסכם, שאימא שלי תביא לו את הכסף שלנו מבלי שאף אחד ידע. וכאשר הוריי יתנו לו סימן, שהם כבר מחוץ למדינה, הוא יחזיר את הכסף, כי הוא הרי יכול לצאת עם כול הכסף שלו. כמובן, שהוריי הבטיחו לו מתנת יד הגונה.

הוריי סיכמו אתו שהוא יגיע ביום חמישי. אבל הוא הגיע בשבת, אבל הם לא יכלו לקחת את הכסף. הערבי חיכה עד מוצאי שבת. ורק במוצאי שבת הוא השיב את הכסף. אני רוצה שתבינו שזה לא היה דבר קל, לעמוד בחוץ ולחכות הרבה זמן. אילו היו מגלים אותו. אפשר היה לשדוד ולרצוח אותו ואת הוריי. היה זה נס גדול  אני לא יודעת איך זה קרה? אבל אני יודעת שהקדוש ברוך הוא היה בעזרנו וב"ה המבצע הצליח!!

ההתאקלמות בארץ

לאחר האירוע המסוכן שעברנו עלינו לארץ ישראל בשנת 1970. בתחילה עלינו בספינה מתוניס לצרפת, ולאחר מכן עלינו במטוס מצרפת לארץ הקודש . התיישבנו בבאר שבע למרות שרצינו לגור באשדוד. קיבלנו שתי דירות. אני השתלבתי טוב בבית הספר, מבחינה לימודית כעולה חדשה הייתי נחשבת תלמידה מצטיינת ותמיד התחשבו בי המורים והתלמידים ותמיד קיבלתי 100.

סיפורו של חפץ

כשהיינו עדיין בחוץ לארץ, אבי הגיע הביתה יום אחד, ובידו ספר תורה ישן מאוד  לפחות בן 100 שנה. הספר היה בלי כריכה. שמרנו עליו מכל משמר. וכאשר הוריי התכוננו לעלות לארץ, הם החליטו לקחת  אותו אתם. התפללנו שלא יתפסו אותנו. וב"ה, הקדוש ברוך הוא עזר. והצלחנו להימלט עם ספר התורה. ובארץ עשינו לו כריכה מאוד יפה ומיוחדת.

מנהגי יהדות תוניסיה

עכשיו אספר מעט על חג הפסח בתוניס: בליל הסדר היינו עוברים מבית לבית עם סלים על הכתף והיינו "מציגים" את יציאת מצרים . אבל פעם אחת אחי ואחותי הלכו מבית לבית ולא חזרו עד שעה מאוחרת ומאז הוחלט שה"ביקור" בין הבתים יערך רק בליווי מבוגר.

לפני פסח, בראש חודש ניסן היינו מתכנסים כל המשפחה ומכינים את ה"בשישה". הבשישה מורכבת מחיטה, שקדים, תמרים ושמן זית. היינו נוהגים להניח תכשיטי זהב יחד בקערה. המנהג הוא סגולה לפרנסה. על הבשישה היינו מברכים את ברכת "מזונות" ובליל הסדר חגגו שוב יחד כל האורחים שהגיעו לערב ה"בשישה".

אצלנו נהגו שלא לקנות בפסח שום דבר מבחוץ, גם את המצות לפסח הכנו בבית. ורק מי שידע לעסוק במלאכה עסק בה. בפסח אומנם היו למודים בבית הספר, אבל אנחנו לא הלכנו ללמוד. כל המורים ידעו את הסיבה  והעלימו עין.  גם אבי היה כל השבוע בחופש ולא פתח את החנות.

מנהג נוסף שרציתי לספר לכם הוא: שאחרי חג הפסח, למרות שכבר היה מותר לנו לקנות בחוץ מזון. עדיין לא קנינו. אלא קודם לקחנו את כל הקמח שנשאר מפסח, ערבבנו בפנים בו שמרים, ולכל אחד מבני הבית הכינו לחמנייה. ורק לאחר מכן אפשר היה  לקנות בחנות. בכלל כמעט שלא קנינו מצרכי מזון מוכנים מחוץ לבית בגלל בעיות של כשרות.

כפי שהנכם יודעים, אחרי חג הפסח יש מנהגים שונים בעדות השונות. לנו היה מנהג, שהיינו מכינים מקרוד. לקחנו שומן של בשר ושמנו אותו בתוך המקרוד ואחר כך תלינו  אותו למשך שבוע שלם. לפעמים הכנו גם פשטידות וקדיד. את הפשטידה הכנו משומן בשר, ביצים, ותפוח אדמה מבושל ומרוסק. ערבבנו את כל החומרים וטיגנו במחבת.

רציתי לסיים בסיפור קצר. על הרב חיים חורי, שהיה רב העיר גאבס בתוניס. הוא היה בקשר טוב מאוד עם משפחתנו, היינו מארחים אותו ומתייעצים אתו על כל בעיה שהתעוררה. יום לפני שאמי ילדה את אחי חיים היא חלמה על הרב חיים חורי והחליטה לקרוא לאחי על שמו של הרב חיים חורי.

הזוית האישית

סבתא  מלכה: זהו זה סיפור על העלייה וכל מה שחוויתי מתקופת ילדותי ובגרותי. נהניתי מכול מפגש ובמיוחד כאשר על מנהגי אבותינו בתוניס, בחג הפסח, לפני החג ובצאתו.

אוריין הנכדה: אני נהניתי מהלימוד החוויתי עם סבתא שלי. היא חידשה לי המון דברים שלא ידעתי קודם לכן. רציתי לציין שסבתא שלי לא הרגישה טוב. כשהודיעו על פגישת הסבתות רציתי מאוד להשתתף אבל ידעתי שלסבתא יהיה קשה מאוד להגיע. אבל סבתא עשתה את כל המאמצים וגם אני השתדלתי וב"ה הצלחנו וזה הסיפור שאנחנו כותבות. קריאה מהנה! שוב אני מודה לסבתא מאוד מאוד! סיפורה העשיר את ידיעותיי!