מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה של סבתא יפה

ב-1951 בעירק, החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל  עקב התנכלויות מצד הערבים, ולאחר שבשנת 1948 נרצחו מספר בני משפחת בעלה של אמי. המצב הלך והחמיר, חששנו לחיינו ולחיי משפחתנו והחלטנו לעלות לארץ ישראל.

ההחלטה הייתה קשה לא פשוט לעזוב  מקום שנולדת בו, את החברים, ולעלות למקום לא מוכר, אך המציאות הקשה שהייתה בעירק חייבה אותנו לקבל החלטה לעלות  לארץ ישראל.

הייתי בת  שנתיים, ופרטים רבים אני כמובן לא זוכרת, אך מהסיפורים שאמי סיפרה לי  אני יודעת:

בשל מצבה של אמי  שהייתה בחודשי הריון מתקדמים, עכבו אותנו ולא העלו אותנו למטוס עם שאר בני משפחתנו. לאחר כחודש ימים אימי ילדה, אך התינוק לא שרד. כשהביאו אותנו לארץ, הביאו אותנו למקום שנקרא "שער העלייה", משם לקחו אותנו אל מחנה גניגר ואחר כך שכנו אותנו במעברת תלפיות באזור ירושלים.

אבי החל לחפש את בני משפחתנו שהגיעו לפנינו לארץ אך לא ידענו את מקום הימצאם. אבי הסתובב בכל מקום ובכול מחנה עולים אך לא מצא אותם, לא היו טלפונים ולא היו כלי תקשורת והיה קושי בשפה והוא נאלץ לחפש רגלי ממחנה עולים למחנה עולים. היה קורא בשמם כדי למוצאם אך ללא הועיל. בסופו של דבר מצא אותם  בבאר שבע ב-1953.

הוריי החליט להצטרף אל בני המשפחה ולעבור לבאר שבע, נלקחנו למעברה בבאר שבע שנמצאה בזמנו, באיזור רחוב חברון. שם גרנו כשנתיים, גידלנו ירקות ואבי הלך לעבוד בעבודות מזדמנות, וגם לאחר מכן עבד בסולל בונה.

בתחילת 1956 עברנו למשק עזר וגרנו ברחוב אטד 6. לא היו בשכונה כבישים, לא היה חשמל, והמים לא תמיד זרמו.

בשנת 1958 אמי לקחה אותי לבית הספר מענית, ושם החליטו ששמי לא יהיה רסמיה אלא יפה. אהבתי מאוד את השינוי רציתי להיות כמו כולם עם שם ישראלי, חשבתי שזה יעזור לי יותר להשתלב בחברה.

ואכן חיי התנהלו אחרת אבל זה לסיפור אחר.

הזוית האישית

ליאור אברהם: נהניתי לשמוע את הסיפורים שסבתא סיפרה לי שלא ידעתי קודם. המפגשים איתה היו הזדמנות נפלאה לשמוע את סיפור חייה. היה לי ממש ממש כיף!!!