מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה למטוס מעירק לישראל

נולדתי וגרנו בקירקוק שבעירק, שם עבד אבי בחברת נפט אנגלית שנקראת IPC ככימאי.

חיינו בתוך שכונה מגודרת של אנגלים שעבדו באותה חברה עם שומר, חיינו בתנאים מפנקים. למרות זאת הורי החליטו שעדיף לעלות לארץ. מנהליו של אבי ניסו לשכנע את הורי להישאר והבטיחו שמירה על ביתנו ועלינו.

החוויה המכוננת הייתה הגעתנו לשדה התעופה וההמתנה למטוס, זו תמונה שנחרטה בזיכרוני כמו מסרט אימה. למרות היותי רק בת 7, חשתי את המתח והפחד הנורא ששרר והשתקף בפניהם של הורי. פחד מעיק צעקות של הסדרנים העירקים. לאחותי היה אלבום אוסף בולים בידה. הסדרן ניסה לקחתו והיא סירבה. ואז החלה מסכת צעקות וקללות וכמובן גם לקיחת האלבום. הורי נתקפו בפחד ובחששות רבים, הרי אין לאן לחזור- אולי לכלא. לפתע, קראו בשמינו לעליה למטוס. רגע גואל.

עם העלייה חשתי הקלה רבה גם אצל הורי, הרפיית מתח. עזבנו קן צרעות למרות התנאים המפנקים. הגענו לארץ עליה בראשית התהוותה עם מעט להציע מבחינה חומרית.

 סבא רבא של עידו

החשוב מכל היא החירות ואין זה מובן מאליו שיש לך מדינה.

הגענו למקום שנקרא שער עלייה. שוכנו בביתנים ארוכים כשמחיצות דקות הפרידו בין משפחה למשפחה. זו הייתה תקופה קשה להורי, אנחנו הילדים זרמנו כל עוד הורינו נמצאו אתנו. משם עברנו למעברת כפר החסידים. התגוררנו בצריפים והשירותים היו מחוץ לצריף, החיים היו מאוד לא נוחים. לקבלת אוכל היה צריך לעמוד בתור ארוך ולהציג תלושים לקבלת מנות אוכל, היו מריבות איומות בתורים שכללו צעקות מכות וחוויה לא נעימה.

זיכרון אימה שזכור לי היה כשאחי רמי הלך לאחור והפיל תנור חימום שהכיל נפט, כל הבית התחיל לבעור ולמזלנו היו פועלים שכיבו את השריפה מבלי שכל הצריך התכלה. זיכרון נוסף היה מחורף 1951 היה גשום מאוד, כל המעברה הוצפה, וכל הילדים נאספו וביניהם הייתי אני, פוזרו בקיבוצים ובבתים פרטיים.

הזוית האישית

אני וסבתא שלי חושבים שפעילות הקשר הרב-דורי היא פעילות אינטראקטיבית, שעוזרת לתעד את סיפור חייה של סבתי וכך כל משפחתי תוכל לזכור תמיד מי הייתה סבתא שלי.