מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ההגנה על עבודת הדוקטורט

סבא ואני בתוכנית
סבא ואני בתוכנית
סבא מספר כיצד הגיע לדוקטוראט

ההגנה על עבודת הדוקטורט

הטיסה לבודפשט מתחילה בשעה 05.00, המטוס מלא בחסידי אומן שנוסעים לברסלב. במטוס רק אוכל גלאט כושר, התייבשתי עד שנתנו לי אוכל. נחתנו בשעה 7.45. לוקח מונית לתחנת הרכבת Keleti  ושואל היכן התחנה ל Pecs. אלפי הונגרים, אף אחד לא יודע אנגלית, בסוף מתברר שביטאתי את השם לא נכון. מגיע ל  Pecs בשעה 14.00 לוקח טכסי למלון, נהג המונית "עובד עלי", מתארגן במלון ויוצא ברגל לאוניברסיטה.

פוגש את Sarolta המדהימה שמעבירה לי מידע קצר על תהליך ההגנה (ההלחצה הראשונה) ושואל היכן פרופסור Rekettye. אני נענה שהוא יהיה רק מחר. חוזר למלון ומקבל מהפרופסור טלפון, שהפגישה איתו תתקיים למחרת בבוקר. בערב במלון אני מתכונן ועובר על החומר. מנסה לראות קצת טלוויזיה אבל הכל, חוץ מחדשות, בתשלום.

7.9.2010

לאחר ארוחת הבוקר המצוינת הולך לפגוש את הפרופסור. הוא נהדר וחברותי ומרגיע, אבל אומר לי שההגנה היא ללא דפי עזר כל שהם ושאסור לי להחזיק ביד אף נייר. זה מכניס אותי להלם, הרי לא התכוננתי להגנה מלאה בע"פ. הסביר לי שוב על התהליך והלחיץ אותי כהוגן. בלילה נכנסתי לחרדות, ניסיתי ללמוד בע"פ ולא הלך כלום. קיללתי את עצמי והלכתי לשתות בירה עם הרגשה מחורבנת לגמרי. הגעתי למלון שיכור ונרדמתי לארבע שעות.

8.9.2010

בחמש בבוקר התחלתי לכתוב את הכל בכתב יד וגם דקלמתי לעצמי (זה שכותבים ומדברים בקול עוזר לזיכרון). במקביל התחלתי לשנות את המצגת לשורות עם מתאר מינימאלי ורמזים קלים, שאוכל להיזכר. למדתי 24 שעות רצוף. אחרי כמה שעות הזיכרון ברח ממני והתחלתי שוב לקלל את עצמי. ניסיתי לדבר עם מישהו כדי להירגע, אך אין עם מי. בערב (ערב ראש השנה), הלכתי לבית הכנסת להתפלל, היו לא מעט יהודים והיה נעים. בלילה שוב שתיתי ליטר בירה ונרדמתי לארבע שעות.

9.9.2010

ביום ההגנה בשעה 4 בבוקר לקחתי כדור להתעוררות והגוף הגיב הפוך: שלשולים, בחילות, הקאות, רעד, זיעה  קרה, כמעט עלפון (לא יודע באם זה בגלל הכדור על קיבה ריקה או בגלל הלחץ, מה זה חשוב). חזרתי שוב על החומר וזה זרם. בשעה 11.30 הלכתי לאוניברסיטה, בדרך נכנסתי לשתות קפה – שגיאה גדולה, זה הגביר את הרעד של הגוף והתחלתי להזיע כמו סוס. לאט לאט, התחלתי לנשום נשימות עמוקות והגוף החל לחזור לעצמו. נפגשתי עם Sarolta וחיכינו עד לשעה 12.35 כדי להכין את הציוד למצגת (מחשב, מקרן וכדומה). המתנו מחוץ החדר עד שתגמר הרצאה שהייתה שם ואני עצבני משוגע, מנסה שוב לשנן ושוכח!

הפרופסור הנהדר שלי לוקח אותי לחדר שלו ומדברים על הא ועד לא ואני נרגע. בחמש דקות ל-13.00 אנחנו מגיעים לחדר ההגנה (הפרופסור ואנכי) ואז מגיעה "משלחת מלאכי רעים" חמישה פרופסורים בכירים משלוש אוניברסיטאות שונות, ברובם דיקנים ומנהלי מחלקות באוניברסיטאות (הכי בכירים שיש). לאחר מכן נכנס הדיקן של האוניברסיטה שלי, יחד איתו הפרופסור המנהל את הפקולטה לשיווק, Rekettye כמובן Sarolta. אני מתחיל להתנהג כמו בן אדם (מה שאני לפעמים יודע), לוחץ לכל הנכנסים ידיים, מחייך, אבל הם קפואים.

התחלה, כולם בלבוש פורמאלי מלא והחדר חם. אני מבקש מהיו"ר לפתוח את הדלת, הוא מסרב, אבל מאפשר לי להוריד את הז'קט, נשמתי אויר.

היו"ר מכריז על פתיחה לפי כל כלליי הטקס, קורא מהפרוטוקול, כולם עומדים והוא מבקש לקרוא את קורות החיים שלי (CV). הפרופסורית הכי צעירה קוראת ושוכחת להדגיש את שבעת המאמרים שפרסמתי. לאחר מכן מבקשים מ Rekettye לתאר את תהליך העבודה איתי. הוא מחפף לאללה ועושה אותי הרבה יותר ממה שאני באמת, בין היתר הוא אומר שהייתי התלמיד הטוב ביותר במחזור של הדוקטורים (שטויות במיץ), אבל מציין לבסוף שאת כל העבודה הכנתי לגמרי לבד. הוא לא שוכח לציין את העבודה הטובה שעשינו בפרסום המאמרים הרבים. היו"ר אומר לי להתחיל ומקציב לי עשרים דקות, אני שוב בהלם כי חשבתי שזה חצי שעה. הוא מוסיף, שיעיר לי לאחר 15 דקות.

התחלתי ובמשפט הראשון, שומו שמים, התבלבלתי!. במשפט השני חזרתי לעצמי ומכאן הכול זרם כמו שלא זרם בחיים. שלטתי בעצמי, שלטתי בקהל, שלטתי בחומר (הוא מסובך למדי, חלקו מתחום מדעי ההתנהגות) וראיתי אותם נמסים ומחייכים לי מול העיניים וידעתי שניצחתי. אחרי חמש עשרה דקות העיר לי הפרופסור על הזמן שנותר והתחלתי לרוץ אבל עם בדיחות, בייחוד על הגיל המופלג שלי ואז התחיל ויכוח מי יותר מבוגר (שניים מהפרופסורים יותר מבוגרים ממני), הקרח נשבר לגמרי. אחרי 23 דקות אני מסיים את המצגת. השיא – כולם קמים ומוחאים כפיים ואוווווו.

רגע, עוד לא נגמר, המשך סדר היום מנוהל ע"י היו"ר ביד רמה. הוא מבקש משני הפרופסורים שהעירו הערות לעבודה להקריא את הערותיהם. זה לוקח רבע שעה. לאחר מכן אני צריך להשיב להערות. כאן אין בעיה כי הכנתי תשובה ארוכה ומנומקת בכתב, שמתקבלת. עוד לא נגמר. היו"ר שואל שתי שאלות בע"פ, אחת בעניין המודל המתמטי והשנייה בעניין השפעות האינטליגנציה הרגשית על שווקים B2B עניתי בלי בעיות. אחד הפרופסורים קם פתאום ומעיר על איזו אי התאמה בין המצגת לעבודה, היו"ר שנהיה חבר שלי, סתם לו את הפה. לאחר מכן ביקשו מכל מי שאין לו זכות הצבעה לצאת (רק לחברי הוועדה יש זכות הצבעה וההצבעה היא חשאית, כאשר הציון הממוצע הוא הציון הסופי. (הערה: מתחת ל-60 זה נכשל). אחרי רבע שעה יוצא הפרופסור להדפיס את ההחלטה. למרות ההרגשה הטובה אני במתח גדול. לך תדע, כבר היו דברים מעולם. צריך לדעת שזו ועדה חיצונית ויכולה להיות שהם עושים חשבונאות. פחד. אחרי חצי שעה שאני כמו מחוץ לחדר לידה, קוראים לכולם להיכנס. כולם לובשים את החליפות והיו"ר מקריא ואני בקושי שומע מהלחץ (ואני נם קצת חירש) שעברתי בגדול ובהצטיינות. כולם ניגשים אלי, לוחצים ידיים, טפיחה על השכם ואני בעננים. זה קטן עננים, זה כאילו שהבקעתי גול בגמר גביע העולם ואווו. עכשיו הזמן שלי ואני מזמין אותם לקבלת פנים שהוכנה מראש (עלתה לי 200 יורו). שותים לחיים לכבודי וכל הפרופסורים שאני מכיר באים לוחצים ידיים ומברכים ומקשקשים סביבי ואני על גג העולם (אין הרגשה כזו בחיים). זה השיא של 6 שנות עבודה מטורפת. לאן הולכים עכשיו?

תודה לאשתי המדהימה צופיה, הנשמה שלי, שבלעדיה אני עפר ואפר. תודה גם למשפחה האוהבת והנהדרת

אוהב את כולכם.

דוקטור ישראל בוקסר (לא יאומן, ישראל שפעם נתנו לו סיכוי של משחת נעליים)

הזוית האישית

אני וסבא שלי הרגשנו מצוין נהנינו לעבוד יחד

מילון

לבוש פורמאלי
לבוש מכובד

ציטוטים

”שותים לחיים לכבודי ואני על גג העולם “

הקשר הרב דורי