מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור אהבה בקיבוץ ברעם

דביר ודוד
קיבוץ ברעם
נשארתי חבר תנועה נאמן

נשארתי חבר תנועה נאמן עד לסיום בית הספר התיכון וההצטרפות לקיבוץ ברעם, כיוון שהייתי תלמיד טוב מאוד, הורי רצו שאמשיך ללמוד בטכניון, אולם אני, כחבר השומר הצעיר הנאמן, סירבתי בכל תוקף, ועמדתי על כך שיש להגשים את מטרות התנועה וללכת לחיות בקיבוץ, וכך עשיתי.
 
בהגיעי לגיל הגיוס התייצבתי יחד עם כל חברי כדי להתגייס לנח"ל. באותם הימים, עקב הצורך בהקמת קיבוצים חדשים, או בחיזוק קיבוצים קיימים, גרעיני תנועות הנוער שהתגייסו לצבא, היו מגויסים לנח"ל והיו מתאמנים שלושה חודשים ואחר כך היו מצטרפים לקיבוץ המיועד להם. לי היה מזל מיוחד, עקב כך שהייתה לי ראייה חלשה, פטרו אותי מגיוס לצבא בתנאי שאצטרף מיד לקיבוץ, דבר שעשיתי בשמחה רבה.
 
רק כעבור שנים רבות, אחרי מלחמת 1973 (יום הכיפורים), אספו את כל אלה ששוחררו מהצבא בעבר מסיבות שונות, ובהיותי בן 40 ואב ל-4 ילדים, גויסתי ועברתי קורס טירונות של שלושה חודשים ונעשיתי גם אני חייל. אני נזכר שהזמינו את אשתי ליום הורים לחיילים החדשים לפגישה עם המפקד שהיה ילד בן 20. ראוי לציין, שלאחר מכן במשך כ-8 שנים טרחו לקרוא לי למילואים פעם בשנה, בדרך כלל לקפל שמיכות או לברר ברגים ישנים ופעם אפילו לנהוג באמבולנס צבאי בין בית חולים רמב"ם לבין מנחת ההליקופטרים שלידו, שלשם הביאו לפעמים פצועים. התפקיד הכי "רציני" שהיה לי, הוא מפקד חבל במלחמת לבנון הראשונה, זאת אומרת שהייתי מרים או מוריד את החבל בשער הכניסה למחנה הצבאי שעל הר כנען.
 
אהבתי מאוד את חיי בקיבוץ ברעם על גבול לבנון, והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון למען המדינה, ולא היה לי אכפת לעבוד בכל עבודה.
במשך הזמן נעשיתי לרועה של עדר כבשים איתם יצאתי למרעה בשדות שבסביבות הקיבוץ, או שלעת הערב או מוקדם בבוקר חלבתי את הכבשים. לאחר זמן הפכתי להיות החשמלאי של הקיבוץ, נושא שבו תמיד התעניינתי, והיה לי סיפוק רב מהעבודה. הורי לא הפסיקו ללחוץ עלי שאצא ללמוד בטכניון, תוך הבטחה שכאשר אסיים את לימודי אוכל לחזור לקיבוץ. הקיבוץ סרב לשחררני וכך נשארתי מתלבט בין  הקיבוץ לבין ההורים. בשלב מסוים אפילו נכנעתי להורי והלכתי להירשם לטכניון לפקולטה לחשמל. כיוון שתעודת הבגרות הטובה שלי הייתה מבית ספר תיכון ממגמה הומנית, כי בחדרה לא הייתה מגמה ריאלית, החליטו לא לקבל אותי לפקולטה לחשמל, אלא לפקולטה למדעים שהוקמה באותה העת. הודעתי בקיבוץ שאני עוזב ללימודים בטכניון והתחלתי ללמוד. לאחר יומיים בכיתה ראיתי שאני לא מבין כלום על מה שמדברים, לא בפיזיקה ולא במתמטיקה, כי ידיעותיי בשני המקצועות היו הרבה מתחת לרמה הריאלית הנדרשת. מיד ארזתי את מטלטלי המעטים וחזרתי בריצה לקיבוץ.
 
כעבור זמן לא רב הצטרף לקיבוץ גרעין של חברת נוער מקיבוץ גן שמואל שבא להתערות בברעם לפני הגיוס. בין הבאים הייתה נערה צעירה ויפה בשעם עזיזה ששבתה את עייני ודמיוני, ובמיוחד כאשר היא בשמחה נידבה לי את מנת החלבה שלה שקיבלנו אחת לשבוע, בימי שישי בערב.
השם המקורי של הנערה כשעלתה מרומניה עם הוריה היה פליציה ורק בקיבוץ גן שמואל היא אמצה לעצמה את השם עזיזה. אני זוכר, את הפעם הראשונה שנשקתי לשפתיה, זה קרה כשישבנו שנינו באוהל שהיא גרה בו (חברי הגרעין שוכנו באוהלים, בעוד שחברי הקיבוץ גרו בצריפים, אך גם לאלה וגם לאלה לא היו מקלחות ושירותים ליד החדר, אלא המקלחות והשירותים המשותפים היו במקום די מרוחק מחדרי המגורים.)
 
ובכן, באותו ערב הייתה סופה די חזקה וחלק מהחבלים שחיזקו את האוהל ליתדות התרופפו והאוהל כמעט ועף. לאחר שחיזקתי את החבל שהתרופף ושהיה במקום קרוב למקום שבו עזיזה ישבה, העזתי, כאילו במקרה, לנשק אותה על שפתותיה להפתעתה הגדולה. במשך כשבוע ימים לאחר מכן היא סירבה לדבר איתי בגלל חוצפתי, עד שבקוישי רב שכנעתי אותה שבכלל לא התכוונתי. אחר ההתפייסות הפכנו לחברים טובים ולא עבר זמן רב ואנחנו נכנסנו לחדר משפחה, זאת אומרת שעברנו לגור ביחד בחדר בצריף שהקצה לנו הקיבוץ ללא שותפים בחדר.  לאחר זמן קצר עזיזה התגייסה לנח"ל ואני נשארתי לחכות לה בקיבוץ, כאשר מפעם לפעם אני נוסע בטרמפים למחנות הצבא שבהם היא שהתה, ומתגנב דרך הגדר למחנה לפגישות חטופות ומתוקות. וכך תיארתי את הפגישה הגורלית בקטע שנכתב  אחרי כ-43 שנות נישואים:
 
כמו בכל האגדות, הכל התחיל הרחק,
אי-שם, היה היה בחור צעיר, אשר חלום חייו הוגשם,
והוא הפך מבוגר תיכון,
לחבר קיבוץ בגבול הצפון,
סיקל שדות, נטע כרמים, בבריכות הדיג שכשך רגליו,
והיה מבסוט. הוא לא שיער מה אלוהים חושב עליו. 
 
ביום בהיר בלי כל אזהרה מיותרת,
התייצבה בקיבוץ חברת נוער להשלמת המסגרת,
חבורת פולנים, רומנים ועוד יוצאי גלויות,
שגורלם נחרץ עם הצברים לחיות.
ביניהם צעירונת במכנסיים קצרצרות מסתובבת,
ולהפתעה בחורנו, היא חלבה לא אוהבת.
התחיל הבחור ליד הבחורה "במקרה" לשבת,
בכל פעם שפרוסת חלבה בתפריט מככבת.
והיא, מתחת לקווצת השער שתמיד את אחת מעיניה הסתירה,
צפתה בבחור וברירה בידיו לא הותירה,
ותתגנב ללבו, ונפשו אליה הייתה נמשכת,
ואל האוהל בו גרה לא היה הוא מפסיק מללכת.
באחד הלילות, כשהרוח את האוהל הופכת,
כביכול בטעות הוא נשק את שפתיה, והיא, בתגובה, נושכת.
אז הבינו השניים את אשר הלב לוחש,
וזיק אהבה נדלק בם כאש.
 
המתגייסים סיימו את הצבא וחזרו לקיבוץ ובמהרה לפי בקשת ההורים משני הצדדים,  ערכנו חתונה רשמית, וחשבתי שהנה חיינו מתייצבים ונכנסים לשגרה נעימה ומספקת. סיפור החתונה גם הוא אופייני לזמנים ההם. בקיבוץ לא היה נהוג לערוך לכל זוג חתונה נפרדת. כשהיו ארבעה או חמישה זוגות חיים כבר בחדר משפחה, היו עורכים להם חתונה משותפת אצל הרב בנהריה, וכך היו צריכים לדאוג להסעה של חמישה זוגות ביחד ולשלם לרב רק פעם אחת ולא חמש פעמים. 
כך היה גם אצלנו, ואולם כשהיינו אצל הרב, אחד מהזוגות נכנס למריבה ועזב את המקום. הרב לא הסכים לחתן אותנו עד שכל הזוגות יתייצבו אצלו והיינו חייבים למצוא את הזוג הסורר ולהביא אותם בכוח אל החופה.
תמונה 1
 
העובדה שלעזיזה, כמו גם לרבות מחברותיה, לא נמצאו תפקידים הנותנים סיפוק מהעבודה, שכנעו אותי לבסוף לעזוב את הקיבוץ שאהבתי, ולחזור ולהירשם לטכניון, והפעם, לאחר הכנה מסוימת, להתקבל לפקולטה שבה בחרתי, הפקולטה להנדסת  חשמל.
 
העשרה
ברעם: "ברעם הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השוכן בהרי מרום הגליל, על גבול הלבנון, 725 מטר מעל פני הים….בתאריך ה-14 ביוני 1949 עלו לקרקע מייסדי הקיבוץ, יוצאי שלוש ההכשרות של תנועת השומר הצעיר מישראל, רומניה וצ'כוסלובקיה, וכן יוצאי חטיבות הפלמ"ח: יפתח, הראל, וחטיבת הנגב.
ברעם היה הקיבוץ האחרון שהעביר את ילדיו מהלינה המשותפת, שכללה שינה בבתי-הילדים בקיבוץ, ללינה משפחתית, שבה ישנים הילדים בבתי ההורים. המעבר התרחש ב-1997". ויקיפדיה
 
תשע"ו

מילון

ברעם
ברעם הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השוכן בהרי מרום הגליל, על גבול הלבנון, 725 מטר מעל פני הים....בתאריך ה-14 ביוני 1949 עלו לקרקע מייסדי הקיבוץ, יוצאי שלוש ההכשרות של תנועת השומר הצעיר מישראל, רומניה וצ'כוסלובקיה, וכן יוצאי חטיבות הפלמ"ח: יפתח, הראל, וחטיבת הנגב. ברעם היה הקיבוץ האחרון שהעביר את ילדיו מהלינה המשותפת, שכללה שינה בבתי-הילדים בקיבוץ, ללינה משפחתית, שבה ישנים הילדים בבתי ההורים. המעבר התרחש ב-1997.

לשחררני
לשחרר אותי

פקולטה
מקצוע

ציטוטים

”...ביום בהיר בלי כל אזהרה מיותרת, התייצבה בקיבוץ חברת נוער להשלמת המסגרת.“

הקשר הרב דורי