מאגר סיפורי מורשת

1947, מסייעים למאמץ המלחמתי – "לא רחוק מביתנו היה מחנה צבאי בריטי בו התגוררו בעיקר קצינים בריטים. אינני זוכר בוודאות, אולם, בשלב מסוים חבריי ואני גילינו שבחלקו האחורי של הבית, בו התגוררו הקצינים, היה מחסן שאכסנו בו ציוד צבאי. במחסן היה חלון קטן אליו לא יכולנו להגיע כי אם בעזרת "סולם גנבים". וכך….. היינו שלושה חברים עוברים דרך חור בגדר ומגיעים למחסן שהיה סמוך לגדר. שניים מאיתנו היו עוזרים לשלישי ומרימים אותו שיוכל להיכנס למחסן.במחסן גילינו "אוצרות"- תרמילי צד ותרמילי גב גדולים וקטנים, חגורות צבאיות "פאוצ'ים". כך הוצאנו "שלל רב". את כל מה "שהשאלנו" חלקנו בין החברים. 

עם פרוץ מלחמת השחרור פנו חיילי "חטיבת כרמלי", שחנו ליד ביתנו, ושאלו האם יש ברשותנו ציוד צבאי?. שמחנו להעביר להם את רוב הציוד ובכך הרגשנו שאנחנו תורמים "למאמץ הצבאי". לא כן?!

חטיבת כרמלי – מול ביתנו במגרש גדול וריק ניצבה "חטיבת כרמלי". סבי, אחיו יורם וחברים מהשכונה התחברו לחיילי החטיבה, היו מבלים במאהל את כל השעות הפנויות שלהם. החיילים הטילו עליהם לסדר רימוני יד ותחמושת קלה בארגזים.

 

משק חקלאי בבתינו בתקופת הצנע – "גידלנו בביתנו ירקות, ולא עבר זמן ושכנעתי את הוריי שנגדל גם תרנגולות וברווזים. אבי רכש סוללה לכ- 20 תרנגולת והיינו מזינים אותם בדורה, עלי תלתן ואספסת שהיינו מלקטים בשדה. בהמשך אבי רכש לבקשתי מדגרה קטנה שהייתה מחוממת בעזרת מנורת נפט. מפתיע, הא?!?!  "ביצי הברווזים שלנו בקעו ויצאו אפרוחים, אותם גידלנו בחדר ההסקה על מצע של נסורת מחוממים "באומנת"- מנורת נפט .

חגיגת הבר מצווה – "לחגיגת הבר מצווה ועלייה לתורה התכוננתי עם הרב גלזר, שגר בקומה השנייה בביתו של יואב כסלו בן דודי. הלימוד היה כרוך בלא מעט צחוק. קודם כל הייתי מגיע לשיעור, ע"י טיפוס על עץ שהיה קרוב למרפסת, של דירת הרב וקפיצה מהעץ למרפסת. בדרך כלל הייתי מקדים על מנת לשמוע ולצחוק מהשיעור והאימון, שהרב גלזר נתן לאחד מחבריי, שחגג את בר המצווה שלו שבוע קודם. כשהגיעה השבת בה עליתי לתורה, הייתי נרגש למרות שהנחתי תפילין ועליתי לתורה מספר פעמים במשך השבוע, שלפניי אותה שבת. קראתי בהצלחה ולמיטב ידעתי גם לא "זייפתי" בניגון. לאחר העלייה לתורה ניגשתי ליד ארון הקודש, שם עמד רב בית הכנסת, שברך אותי כאשר אני עומד מולו בפיק ברכיים. לאחר התפילה הוזמנו המתפללים לקומה התחתונה בבית הכנסת לכיבוד ושתייה. מבית הכנסת חזרנו לבתינו החדש לשם הוזמנו מכרים וחברים של הוריי . אחר הצהריים הוזמנו ילדי הכיתה וחבריי מהצופים."

ב-26 לאפריל 1949 הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון על הנהגת צנע. הסיבה העיקרית למדיניות הקיצוב – קליטת העלייה ההמונית של עולים שהגיעו ממחנות העקורים וממדינות ערב. בתקופה זו הייתה סכנת רעב בגלל מלחמת העולם השנייה. הייתה הקצבה יומית לנפש של מוצרים כמו: ביצים, בשר, סוכר, קמח וכ"ד.

 

מחלת שיתוק ילדים-פוליו – לפני 1949 הופיעו מקרים בודדים של מחלת שיתוק ילדים. ב1949 המחלה הפכה למגפה של ממש. סבתא רבתא שלי, מרים לבנשטיין, נרתמה מיד לעזור בטיפול בחולים והקימה את סניף "אילנשיל" פוליו שהפך ברבות הימים ל-"אילן". סבתא רבתא שלי הייתה נושאת בידיה ומסיעה ילדים חולים לטיפולים במכוניתה, מביתם לבית החולים ובחזרה. היא ריכזה את הפעילות בעזרת נשים נוספות שעזרו בטיפול וגיוס כספים. סבתא רבתא שלי המשיכה בפעילותה וניהלה את סניף "איל"ן" בחיפה במשך 50 שנה .

 

מעברת "שער העלייה" בחיפה – סבתא רבתא שלי סייעה לעולים חדשים שהגיעו לנמל חיפה במהלך השנים 1948-1949 והועברו ישירות למחנה שער העלייה במערב חיפה. בתקופה זו הועברו כ-200,000 עולים חדשים למעברה. התנאים במעברה היו קשיים ביותר, העולים גרו באוהלים ובצריפים עשויים מפח גלי. היה חוסר במצרכים, בשמיכות, ובמוצרים שונים. סבא רבא שלי, לושה, וסבתא רבתא שלי, מרים, אספו בביתם מצרכים ומוצרים שונים עבור העולים. סבי התלווה לאמו מספר פעמים בביקוריה במעברה כאשר נסעה למסור את המוצרים שנאספו.

 

המעבר לבית הספר החקלאי פרדס חנה – בסוף שנת הלימודים ב-1948 "הוצע" להורי סבי, להעביר את בנם, כמובן את סבי, מבית הספר "הריאלי" לבית הספר החקלאי פרדס חנה. הסיבה העיקרית "להמלצה" של מנהל בית הספר מר כרוך, הייתה "ההצטיינות" בלימודים של סבי מצד אחד ומצד שני האהבה שלו לחקלאות. בראייה לאחור הלימודים והשהייה במשך 5 שנים בפנימייה היו שנים יפות בחייו של סבי. "השנה הראשונה בבית הספר הייתה שנה לא קלה, חיים של אליף כאשר ה-"הייניקים" (כיתה ה') הם בחורים ובחורות שחזרו ללימודים לאחר שהשתתפו במלחמת השחרור. היה לנו רספקט עצום לבוגרים שקבלו פריווילגיות מיוחדות שאף אחד אחר לא קיבל, גם לא לאחר מכן. כ"אליפים" היינו צריכים להישמע לכל ההוראות של הבוגרים מאתנו. אפשר לומר בוודאות שבבית הספר למדנו מה היא משמעת, סדר ומוסר עבודה.

 

סבא עמוס: נהניתי לשבת עם ירון ולהיזכר בימים עברו. במהלך המפגשים חזרתי וחשבתי כמה דברים שונים בחייו של ירון בהשוואה לחיי בגילו. נראה לי שהילדות שלי ושל חבריי הייתה שונה מאוד מהדברים שמעסיקים ומעניינים את ירון וחבריו. בילדותי לא היותה טלוויזיה , מחשבים , במקום זאת בילינו , כילדים, את רוב זמננו הפנוי מחוץ לבית ומעולם לא היה לנו משעמם.

ירון: מאוד נהניתי לעבוד עם סבי שהיה צריך לקום כל בוקר בחמש בכדי להגיע בזמן למפגש המשותף, היה מאוד מעניין לשמוע את סיפוריו של סבי, למרות חילוקי הדעות בינינו, ידענו למצוא את "שביל הזהב " (או העוגות שטל מביאה). למדתי על בר המצווה של סבי, על ילדותו, על איך שהיה שובב עם אחיו, ועל רוח ההתנדבות שאפיינה את משפחתו של סבי.