מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה מעיראק של אורה שרמן טקו

סיפור לידתי

אחרי שהוריי התחתנו, שנים להוריי לא היו ילדים. יום אחד אמרה אמי לאבי שאחרי השיעור עם הרב לבקש ממנו ברכה וספר לו שאין להם ילדים. הרב שאל אותו "הבית  שלכם טהור? "אבי ענה לו "יש לי אישה כשרה בטהורה" הרב בירך את אבי מורי בזרע הקודש ובאותה השנה אמי ילדה את אחי הגדול, אמי ילדה שמונה ילדים אבל שניים נפטרו באשר היו תינוקות.

נשארנו שני בנים וארבע בנות מעלי היו שתי בנות ובן ואחרי היו בן ובת לאחר מכן נולדה להוריי  ילדה וכעבור זמן מה נפטרה אבי העדיף לשמור את תעודת זהות הוא אמר שאם תיוולד להם עוד ילדה הם יקראו לה כך. אני נולדתי בשנת 1937 לפי זיכרוני הייתי ילדה ערנית וכל לילה לפני שהלכנו לישון, אבי מורי היה יושב בחדר הילדים במיטות ומספר לנו סיפורים מפרשת השבוע וגם כל מיני סיפורים שהיו מעניינים אותנו בתור ילדים.

הפרהוד

בשנת 1941 הייתי ילדה בת ארבע והממשלה התפרקה בעיראק וכל המדינה הפכה הפקר. הבדואים מן הכפרים הרחוקים וגם האזרחים הערבים בתוך הערים נהיו הפקרים, הם ורכושם: הם שחתו, אנסו, הכל היה הפקר הם התנפלו על כל יהודי שהלך ברחוב ושחטו אותו. זה היה שלושה ימים. כמובן  היהודים לא יצאו מהבתים שלהם. לבית שלנו פרצו את הדלת בשעה ארבע בבוקר וישנו אבל אבי ואחי הגדול עשו משמרות בשביל להיות מוכנים אם יפרצו לנו לבית. אחי היה במשמרת ושמע אותם פורצים את הדלת עם הכלים שלהם. אחי התחיל לצעוק וכולנו התעוררנו. הם היכו את אבי ואת אחי, תלשו בכוח לאמי את שרשראות הזהב. כל התכשיטים אלו היו שווים ל- קילו זהב. אנחנו לא בכינו על השרשראות אלא על מה שהם עשו לאמנו. פרצו גם לחנות של אבי ולקחו את הכול אמנם החנות שלו הייתה ליד תחנת

המשטרה המרכזית בבגדד ברחוב שערה ארשיד: המקום הכי יוקרתי בבגדד. הפרהוד היה טראומה לכל יהודי מזקן ועד טף כי עברנו את המראות המכוערים אלה על בשרינו.

יהדות עיראק לפני ואחרי הפרהוד

יהדות עיראק הייתה יהדות שמאוד התייעצה ושמעה  ויישמה כל מה שהחכמים דרשו והסבירו, וחיזקו את העם היהודי  העם הלך דרך הרבנים וכך  שמרנו על היהדות שלנו. למשל: אנחנו הלכנו לבתי ספר של יהודים, לא ללכת לבית ספר ערבי  ולחלל את השבת. בית ספר יהודי היה עולה הון תועפות, אבא שלי היה יכול לקנות בסכום הכסף לבית הספר שני בתים חדשים. שני האחים שלי גם כן הלכו לבית הספר של בית הכנסת על שם מנשה סלאח. המורות שלנו היו יהודיות, המנהלת הייתה נוצרייה וקראו לה: מיס קנאוותי, היא הייתה מנהלת מאוד טובה. היא הייתה נהדרת!!! כל פעם שאני חושבת על הבית ספר אני רואה את מיס קנאוותי מול עיניי. אחרי הפרהוד היהודים התחילו לבנות את חייהם מחדש וביניהם גם אנחנו. אבל היה ערבי  אחד שתמיד היה זקוק להלוואות כסף מאבי ואבי אף פעם לא החזיר את פניו ריקם, הוא זיהה שדווקא אח שלו היה אחד מן האנשים שגנבו מחנותו והחזיר לאבא שלי חלק מהדברים שהם לקחו. אבי המשיך בחנותו, ומשפחתי הלכה והתגברה יותר ויותר. לאבי היה שם טוב בין הסוחרים הגדולים (הסיטונאים). והרבה פעמים היה צריך סחורה ושלחו לו, ואחרי זמן שילם להם.

ילדותי

כאשר הייתי קטנה אחרי הפרהוד גרנו בבית עם שתי קומות קומה ראשונה: קומת המגורים קומה שנייה: גג, הגג היה צריך להיות מטופח בגלל שבקיץ היינו ישנים על הגג. ואני עליתי לגג וכנראה התבלבלתי ומעדתי בכל המדרגות. היה לי דם בעין באף ובפה נפצעתי חזק בגוף אמא ודודתי רשל, לקחו אותי לבית חולים ואושפזתי ל- שלוש שנים. וסבתי מסעודה לא עזבה אותי לאורך כל הדרך אמי הייתה באה כל לילה אבל בבית חולים לא הסכימו ששני אנשים יהיו עם חולה אחת אז היא הייתה מתחבאת מתחת למיטה שלי כדי שלא יראו אותה. היא הייתה ישנה ובשש בבוקר היא הייתה חוזרת הביתה. כשאני התחלתי להבריא הייתי מחכה לערב שבו אמי תבוא. אני היום מעריכה את מה שאמי וסבתי עשו בשבילי, הרבה ילדים היו רוצים משפחה כזאת כמו שלי. כל ילדותי אהבתי את משפחתי מאוד וזה היה חלק מנשמתי וגופי. יצאתי מהבית חולים אחרי תקופה זאת. כל הקיץ הייתי בבית ובספטמבר אמי רשמה אותי לגן. אני צמחתי וגדלתי ופרחתי הגננת שמה מיס רשל, ואהבתי אותה גם גננת סבלנית ומעולה שמה שם דודתי היחידה מצד אמי אחרה כמה ואמי כבר לא קראה לי בשמי (דקטורה) זאת אומרת רופאה הייתי ילדה טובה וממושמעת לכל אחי עזרתי ובעקתי אהובה על אבי  מורי כמעט כל ערב הייתי מחכה לו וחולצת לו את נעליו ואבא שלי היה כל ערב מביא שקדים, אגוזים, חלבה ועוד.

דודתי הייתה גרה אצלנו והיא הייתה תופרת לנו בגדים מאוד יפים. בשנת 1948 כשפרצה בארץ מלחמה לא נתנו לאף יהודי לצאת מהגבולות ובשנת 1951 התחילה העלייה לארץ המוני יהודים נתנו את תעודותיהם וביניהם גם אנחנו. באחת השבתות הממשלה החליטה לשים מנעולים משלהם על שלנו ושזה יהיה לטובת ממשלת עיראק אז לא יכלנו להעביר כספים דרך בנקים ולמכור את הבית. המספר שלנו היה: 27,800 המטוסים היו מתחת לכל ביקורת למרות ששילמנו מחיר מלא אותי שמו ליד בנאדם אחד מבוגר ואת כל המשפחה שלי העבירו לאחורה הבנאדם שישב לידי היה בערך בן 50 וכשדיברתי הוא שם לב ולא היה אכפת לו. הגענו לארץ והעבירו אותנו ממשאית לרכבת וככה זה הלך יומיים ואז הגענו לעתלית. הכניסו אותנו לאוהלים ההורים שלי הלכו להביא מרק אבל הוא היה לבן מאוד. וככה אכלנו כל יום לחם ותפוזים. אחרי כמה חודשים שלחו אותנו למעברה ברעננה וקראו לה כפר נחמן. בשנת 1952 היה גשם זועף וההורים שלי לקחו את כל דבר שאפשר לקשור כדי שלא ניפול מהמיטה והאוהל נטה ליפול.

אבא שלי לקח אותנו בידיים שלו ולא ידע לאן לפנות בגלל המעברה  הייתה כמו וואדי. והאדמה הייתה אדמת חימר. לאבא שלי היו 800 דינר ובחור אחד ביקש ממנו שיעביר לו אותם לארץ ואבא שלי פגש אותו בארץ והבנאדם הזה נתן לנו 800 לירות. אבא ואמא שלי נסעו לתל אביב והגיעו לשכונת התקווה ואמרו להם שזו השכונה הכי זולה מצאו דירת חדר אחד וקטן המטבח היה מאוד קטן, אז בכל חודש אבא שלי היה משלם שכר דירה ואני עבדתי בתור פועלת בבית חרושת החוק אז היה שאפשר לקחת ילדים לעבוד בכל הגילאים.

עבודתי בעת נעוריי

כשהייתי נערה עבדתי בכל מיני בתי חרושת, ביניהם גם בבית חרושת "ליבר" לשוקולד ועבדתי בסידור בונבוניירות. אחד המנהלים שם דיבר ליד מנהל אחר לידי ואמר לו שאשתו חולה, הצעתי ללכת לעזור לה ומאז הפכתי לידידה טובה של אשתו והשמרטפית שלהם. היה להם בן אחד ויחיד ושמו: דורון. אני ומשפחתי שהקמתי בעת בגרותי היינו בקשר טוב עם המשפחה גם בשנים הבאות.

כשהייתי נערה בת 16 והכרתי את נתן בעלי בשנת 1953 בערך, הם ביקשו ממני שאציג אותו בפניהם ושאביא אותו אליהם. הם מאוד שמחו שהכרתי בחור כזה טוב. כשנולדו לי שלושה ילדים אשתו של המנהל עדית הייתה באה ומבקרת אותי בבית חולים. נתן היה ממוצא פולני ועלה לארץ לאחר שעבר את מלחמת העולם השנייה, היה במחנות ריכוז וכל המשפחה שלו נשארה הושמדה. לכן נתן הרגיש שעדית (אשתו של המנהל גיל) הייתה כמו אחותו.

נישואי

נישאתי בראש חודש אייר. גרנו ברחוב העבודה בתל אביב על הגג, בחדר של שניים וחצי מטר על שלושה מטר. בעלי קיבל כסף פצויים מהגרמנים הארורים אלפיים ושמונה מאות לירות ישראליות. עם הכסף הזה הלכנו  לקנות דירה. קנינו דירה ברמת  גן בבית משותף. שלוש שנים עבדנו שנינו שתי משמרות ובשבת היינו סחוטים, אבל מאושרים על כל שטר ששילמנו על החוב לדירה. במוצאי  שבת הלכנו לקולנוע. כל הזמן היינו מאושרים וחיכינו שיעזרו לנו משמים שיהיו לנו ילדים שיגדלו בבית מסודר עם אהבה, חמימות ואכפתיות. ילדתי את בתנו הבכורה חיה בשנת 1958, מאיה נולדה ב-1962, ורד רוז נולדה בשנת 1963, אבל כשחיהל'ה בכורתי הייתה בת ששה חודשים אני הלכתי לעשות שמרטף סביבה שלנו ובעלי שמר על בתנו האהובה השקטה, הבריאה והמטופחת.  הייתי חוזרת לפעמים גם בשעה ארבע לפנות בוקר. כך, בעבודה קשה, שילמנו את כל החובות. בעלי אמר לי ע"י  הורי ואחי: יש לי אשה אשת חייל, מסורה ומחשובת. בנותיי קיבלו חינוך טוב, וזה הודות  לאשתי, והן גם בונות בית של הבנה ורעות בזכותה. אני רוצה שהיא תנהל את  ההכנסות וההוצאות שלנו.  בשנת 1967 נתן יצא למילואים ( בחיל השריון) אבל כשהוא חזר לקחו אותו עוד פעם למלחמה וזו הייתה מלחמת ששת הימים. לא היה לי קשר עם נתן עד כמעט שבועיים אחרי המלחמה ונשארתי לבד עם שלושת התינוקות שלנו. בסוף הוא חזר בשלום.

מחלתו של נתן – בעלי הראשון

אחרי שנתן חזר מהמלחמה הוא סבל מכאבי בטן וצרבות ושלשולים. הוא הלך לבדיקות ואני אספתי את התוצאות. כאשר באתי אל הרופא לקבל את הבדיקות הוא אמר לי שנתן חולה בסרטן. כאשר ראיתי את התוצאות ושמעתי אותם התחלתי לבכות בגלל שנתן לא זכה להנאות בזמן ילדותו, ונעוריו היו במחנות ריכוז, ועד שנולדו לנו ילדים שקראנו להם בשמות על שם האנשים במשפחתו של נתן שנספו בשואה: חיה (אמו) מאיה (אחותו החורגת) ורוז (אחותו) הוא לא יזכה לראות אותם גדלים. כשאני הגעתי הביתה עיניי היו נפוחות וכשבעלי ראה אותי הוא שאל אותי מי היה יכול להרגיז אותך כך? ועניתי לו שהמזכירה הרגיזה אותי ואמרתי לו שביום ראשון אנחנו צריכים ללכת לרופא. לא גיליתי לו שיש לו סרטן. הרופא אמר לו שהוא צריך לעבור ניתוח קטן בריאות. עשו לו את הניתוח באותו השבוע. אחרי הניתוח נכנסתי לחדר הרופאים ושאלתי אותם מה מצבו של נתן. הם אמרו לי שמצבו ירוד מאוד. שאלתי אותם מה זאת אומרת, והם ענו לי שאין לו הרבה סיכויים לחיות. אני הרגשתי שחרב עלינו הקן המשפחתי. הייתי מוכנה למכור את הבית לעבוד בשביל שיוכלו להציל אותו. נתן היה מאושפז בבית חולים שישה שבועות וכל פעם הוסיפו לו צינורות לגוף. אני הייתי צריכה לדאוג לילדים שלנו בינתיים: אחת הייתה אז בגן, השנייה בכיתה א', והגדולה בכיתה ג' (חיה). היא הייתה אוספת את האחיות שלה והייתה דואגת להן עד שאני הייתי חוזרת הביתה מבית החולים, אבל הייתי איתם ממש קצת. כשהייתי חוזרת הייתי לוקחת אותם לגינה לשחק ומשכיבה אותם לישון ואז חוזרת לבית החולים. כשביקרתי אותו הייתי בוכה הרבה והכרית שלו ספגה את הדמעות שלי. לא יכולתי לדבר איתו כי הוא לא יכול היה לדבר מרוב הצינורות שהיו מחוברים לגופו. הוא היה בחדר נפרד. ביום שישי אחד זה היה הסוף. אחרי שנפטר אבא הלכתי אל בנותינו ואמרתי "אנחנו צריכים  לצייר לאבא ציורים כי הוא לא יוכל לבוא הביתה מהר". ישבנו כל השבת וציירנו ציורים וכל שבוע הייתי נוסעת למצבה של נתן והילדות היו מכינות ציורים לשים על המצבה שלו. אני הייתי לוקחת אותן פעם בחודשיים לראות את המצבה של אבא כי לא רציתי להכניס אותן לדיכאון ולהביא אותן לעיתים יותר קרובות. כל משפחתי היו נשואים עם ילדים וכל חג אמי הייתה אוספת אותנו לסעודות, אחיי היו מחבקים את ילדיהם ובנותיי היו יושבות עלי וברגעים האלו הן הרגישו מאוד את החיסרון של אבא. אבא שלי כל כך אהב את בעלי אז הוא קיבל התקף לב ונפטר. ואז נפל עלי עוד תיק קשה שאמי התאלמנה.

אני מכירה את עמרם – בעלי השני

אחרי שנים אמי שאלה אותי עוד כמה שנים אני אשאר ככה ללא בעל ואמרתי לה שאלו הם חיי וכך אני אמשיך. "אורה, אני מאוד מבינה אותך, עשי זאת למען הילדים הם צריכים אבא בחיים". אמרה אמי. אחר כך עבדתי בבית חרושת לשפופרות של משחות השיניים, וחברה שעובדת על ידי ואני דיברנו על חיי המשפחה שלנו והיא הבינה שאין לנו אבא בבית. אחרי שבוע היא הציעה לי חבר של בעלה, אדם ישר וטוב ושאלה אם אני מסכימה שבעלה ידבר איתו ויציע שייפגש אתי. אני אמרתי לה שקשה לי מאוד. היא אמרה "תראי, אולי הוא לא ירצה ואולי את לא תרצי". היא שכנעה

אותי וקבעה פגישה בינינו. ישבנו בבית של אמי כי יש לה טביעת עין חכמה, ואמא שלי דיברה איתו ושום דבר לא הסתרנו. היא ביקשה ממנו שלא יסתיר מאיתנו משהו אם הוא מעוניין להמשיך. הוא סיפר לנו שהוא סובל ממחלת אסטמה. אני דווקא העדפתי אותו כך, שהוא תמיד יהיה זקוק לי ולא יגע לרעה בבנות שלי. התחתנו ונולד לנו בן, וקראנו לו משה בן עמרם, כפי שביקש סבו. אחרי חמש ילדתי עוד בן ושמו מאיר, על שם אבי מורי. בשנת 1982התחיל עמרם לסבול מהתקפות לב בגלל התרופות הרבות שלקח לאורך חייו. אני פחדתי לישון בלילות, בגלל שלא רציתי שיהיו לו התקפות אסטמה ואז אני לא אוכל להפעיל את בלון החמצן שלו והמכונה ללב. אבל, לילה אחד הוא קיבל התקף לב ואסטמה ולא נשם. אני התחלתי לצעוק וכל השכנים באו. הם ניסו לעזור לו, אבל כלום לא עזר. הזמנו מגן דוד אדום, שהגיע מייד, אבל הרופא אמר שהוא מצטער, והוא לא יכול לעזור יותר.

החיים נמשכים ואני פעילה

חמישה חודשים לפני שבעלי נפטר בתי השלישית התחתנה. בעלי מאוד אהב את המשפחה המתרחבת ואת החתנים שלי. שאלתי אותו אם כדאי ללכת בדרכם ולחזור בתשובה כמוהם. בעלי השיב לי: אורה'לה אנחנו הכרנו כחילונים, ולעשות את השינוי אין לי כוחות לזה. הסכמתי איתו. אחרי שהוא נפטר היו בנים שלי בני 5 ו-10 בלבד. חסרו להם הדרכה והכוונה. החתנים הדתיים שלי תמכו בנו ועטפו אותנו, והבנים נמשכו לדרכם הרגועה והשלווה של החיים הדתיים של החתנים והבנות שלי. החתן שלי אמנון הציע שנעזוב את ביתנו בחולון ונעבור לגור בביתם בבני ברק. בני מאוד אהבו את אורח החיים הדתי וחיי הקהילה ולכן חזרנו כולנו בתשובה. שתיים מבנותי גרו בירושלים, גם בתי מאיה עברה לגור בירושלים ואנחנו איתה. עברנו אני ובני לגור בדירה נפרדת. בני הלכו ללמוד בישיבות ליטאיות מעולות והצליחו בלימודיהם. הבנים לומדים לימודי קודש ועובדים עבודה חלקית. אני מאוד מודה לחתני שחיזקו אותנו בשעתנו הקשה, והנחו אותנו, מדרכנו הטובה וההגונה שבה התנהלו חיינו בעבר, לדרך טובה יותר של שמירת מצוות ומעשים טובים, ויישמו אתנו את הפתגם "ואהבת לרעך כמוך".

החיים שלי היום הם חיים של אשה שומרת מצוות, חיים מלאים פעילות-אני מבקרת את בנותי, נכדי (24 לעת עתה) וניני (כ-40 לעת עתה), שיהיו בריאים. אחת לשבוע אני משתתפת בכיתת מבוגרים בבית ספר קשת, שם אני לומדת ביולוגיה ויהדות. ובבית ספר לוריא לאומנויות אני משתתפת ב"הקשר הרב דורי", שם אני מתעדת את סיפור חיי במחשב, בסיוע סהר, תלמיד מכיתה ה' ועפרה המורה למחשבים. הפרויקט אפשר לי לספר על החיים שלי ותולדות משפחתי מימים ימימה ולבטא את רחשי לבי. אני אוהבת את הקשר שנוצר ביני לבין סהר ומתייחסת אליו כמורי רבי, וכנכד שלי.

לאחר מות בעלי נתן שרמן – הבנות האלה – זה כל משפחת בעלי ז"ל. לאחר מחלה ממארת מחלה של עינויים

ומכאוב וכל הזמן בבית החולים בלינסון היות שגרנו ברמת גן בבית חולם צהלון בעיר יפו המשקל 3.800 ק"ג  כל החורף כמעט לא ירד גשם שלושה ימים  אחרי הלידה באו להקות ארבה וכיסו את השמים והיולדות אמרו בגלל  שאין גשם  באתו הזמן הרמתי את ראשי לשמים ובקשתי לא אכפת לי ביום שאני אצטרך להשתחרר מבית החולים עם התינוקת שלנו וירד גשם זלעפות ובאמת כך היה  והגשם נמשך כמה ימים כל יום וכל לילה ירד מעט גשם בבית החולים. היה מן מנהג לשים מן מטפחת לבנה מאותו הבד של הכותונת אולי בזאת נשמעה תפילתי  אחרי שלושה ימים הגיעה הביתה אחות טיפת חלב האחות תרצה עלתה לקומה הרביעית מתנשמת ועייפה התחלתי לצחוק וסיפרתי לה שבעלי ואני חוזרים מהקולנוע  עושים כל שני מדרגות ביחד בקשה שאני אחמם מים להראות לי איך לרחוץ את התינוקת היא לא תינוקת לא סתם תינוקת, חילה שלנו על שם חמתי שהיא זכתה לגדל את הילדים של בעלה שהתאלמן מאשתו הצעירה שהשאירה שני תינוקות שלומו ומאיה ממנה נולדו נתן ורוז אף אחד מהם לא היא ולא בעלה לא זכו לגדל עד החתונה. מאיה התארסה, אחרי שהתארסה התחילה המלחמה וחייבו את היהודים ללכת לגטו. בגלל זה לא זכתה לעמוד מתחת לחופה, בגיל קרוב לעשרים לחייה נותק הקשר עמה. המחנה שלה היה צמוד למחנה של נתן כי מדי פעם הייתה שולחת לנתן את הרבע הלחם שלה וזה היה עם מעט מרק שעשוי ממים וכמה תפוחי אדמה וזה היה בסיר ענק הגובה שלו כמו מעל מטר והיקפו בערך כמו גבהו. סיר המרק  שהיה דל ויטמינים וגם בקלוריות צריך היה להספק ל- 4000  איש. לפי סיפורו של נתן היה יהודי שעמד בתור לקבל מרק הוא היה אוכל את המרק מהר בשביל לקבל עוד מרק. כשהגיע לתור שאל המוזג את האיש: "מה? עוד לא אכלת? בוא ואתן לך עוד מרק". המוזג הוביל אותו למטבח וכופף את ראשו של היהודי לתוך סיר המרק הרותח עד שנשמתו פרחה. ואני שאלת את בעלי איך אכלתם את המרק המגעיל? הוא ענה שלא הייתה להם ברירה.

תתארו  לכם שהגרמנים ראו בהם כשירים לעבודות הפרך וגם בכל מיני עבודות כמעט משפילות לחפור את האדמה עם עשר האצבעות שלהם, לעקור את העץ הצעיר משורשו ועם שורשו מהאדמה, ואוי למי שהרים ראשו הראש לא חזר לגוף יותר. בחורף מתחת לגשם והשלג  שהיה נהפך לגוש קרח – ראשם מתחת לגשם והשלג, גופם מכוסה בבגדים בלויים ודקים ורגליהם בנעליים שאף פעם לא התאימו לכף הרגל שלהם שיהיה להם קשה ללכת לרוץ. מי שנפל לא קם יותר לעבדה. לא הסיעו אותם חלילה, הם היו הולכים ברגל שלש עד ארבע קילו מטר בקור של אירופה.

הזוית האישית

סיפור העלייה מעיראק של אורה שרמן טקו תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.