מאגר סיפורי מורשת

 

סבא אלכסנדר היה נציגה של תנועת "תורה ומלאכה"- תנועת נוער דתית קטנה שהתקיימה בטרנסילבניה עד אחרי המלחמה. בזמן מלחמת העולם השנייה סבא היה נער בן 18, ויחד עם כל חבריו בתנועה החליטו לקחת סיכון ולצאת נגד הנאצים הגרמנים שהיו ברומניה והתנכלו ליהודים שחיו שם. חלק מהיהודים נשלחו למחנות עבודה. לאבא של סבתא רחל היו כרמים והם היו מכינים בבית יין  ושיחדו את הנאצים ביין וכך הילדים ניצלו ולא נשלחו למחנות העבודה.

 

 

סבא אלכסנדר יחד עם חבריו פעלו בסתר. הם היו מזייפים מסמכים לבחורים צעירים כאילו הם כבדי ראייה כדי שלא יכלו לקחת אותם למחנות העבודה. ואיך הוא עשה זאת? מאחר וסבא באמת היה כבד ראייה וקיבל מהרופא אישור שאינו יכול לצאת למחנה עבודה. הוא לקח את האישור ושכפל אותו הרבה פעמים וכל פעם החליף שם, פרטים ותמונה.

 

את החותמת של הרופא החביא בבית ההורים שלו בצנצנות של ריבה, ולקח סיכון שמא יתפסו הוריו והיו נענשים ונשלחים כל המשפחה למחנות השמדה, אך הרצון שלו היה כל- כך חזק להציל עוד ועוד יהודים, והם האמינו בתפילה לה' ובעזרתו. 

קשה יותר היה להשיג תעודות מתאימות, היו אמנם יהודים בעלי קשרים טובים במשרדים ממלכתיים ובתחילת המבצע גם נעזרנו בהם. אך עם גבור זרם הפליטים המגיעים אפילו הפקידים המושחתים פחדו לספק מספר כה גדול של ניירות כאלו. אז פותחה שיטה לזיוף חתימות וחותמות מתאימות ואומנו אנשים בעלי כישורים שהצליחו לחקות חתימת ידם של קצינים גבוהים ופקידים בעלי תפקידים להם נזקקו.

במקרים אחרים החברים מהתנועה היו פוגשים גרמנים שהיו מסיירים ברחובות לתפוס יהודים. החברים מהתנועה התחזו לרומנים בלבוש ובדיבור של שיכורים רומנים והיו משדלים את הגרמנים לבוא לבית מרזח לשתות יין והיו מביאים להם בחורות לשעשוע, וכשנהיו שיכורים, היו גונבים להם את רשימת היהודים שהיו צריכים ללכת למחנות עבודה או להשמדה.

 

הפעילות הציונית המחתרתית בערי רומניה לא פסקה אפילו ליום אחד. היו אלה בעיקר בני נוער שטרם נלקחו לעבודות כפייה או אלה שהצליחו להשתחרר באמתלות שונות שדאגו לכך שהפעילות לא תיפסק. מקומות להתכנסות שימשו בתי הכנסת מקלטים ולא אחת חורשות או יערות מרוחקים מהעיר. יעדי הפעולה הציונית השתנו בהתאם לנסיבות. המטרה הראשית הייתה הצלה ועלייה.

מצב יהודי רומניה היה בכי רע מאחר ורוב היהודים גורשו מהבתים. את בעיית הדיור פתרנו בכך שהיהודים הדתיים היו מוכנים לקבל לדירות פליטים כשבעל הדירה ישן על הרצפה ואת המיטות הוא מוסר לאורחים. דבר זה נמשך מספר חודשים, כשהפליטים מתחלפים מדי שבוע או שבועיים.

החלק המסובך היה העברת האנשים לעיר בוקרשט, מאחר ועל היהודים נאסרה כל נסיעה מחוץ לתחום מושבם.הנסיעה ארכה באותם ימי המלחמה כ 24 שעות. כשהרכבת עוצרת בתחנות, ואנשי משטרה עולים ומזהים כל נוסע הנראה להם חשוד. כרטיסני הרכבת שוחדו בכסף שקיבלו לפי מספר הנוסעים ודאגו לביטחונם של הפליטים.

בחודש מרץ 1944 חוקקה הממשלה שכל פליט שייתפס או כל מסייע בהסתרת פליטים- דינו מוות. המנהיגים מצאו דרך להידברות עם אנשי הממשל הצליחה לנטרל הוראה זאת. ידיעה זאת גרמה ליהודים לחשוב שאין מקום לדאגה, אך המנהיגים היהודים ידעו היטב שזו אינה אלא הטעיה מכוונת מצידו של אייכמן כדי שלא יברחו.

הפעולות האנטי-יהודיות כמו הקמת הגטאות וארגון המשלוחים למשרפות בקצב מהיר, הבשילו ביהדות רומניה. את ההחלטה הנחרצת לעשות הכל כדי לעזוב את רומניה לפני שיהיה מאוחר מידי. הפעילות הגדולה והרצינית לארגון העליה החלה בשנת 1944.מצד הרומנים הייתה נכונות "להיפטר" באמצעות ההגירה, לפחות מחלק מהיהודים.

 

הלחץ על משרדי ההגירה היה עצום. יהודים מכל חלקי הארץ סיכנו את עצמם ויצאו לדרך.

ללא רישיונות נסיעה, בימי הפצצות קשות והמתינו ליד המשרד והמתינו ימים ולילות כדי להבטיח לעצמם אפשרות לעלייה- באוניה.

האניה הראשונה שהפליגה הייתה "מילקה" ובה 300 עולים, בניהם 130 ילדים מטרנסניסטריה (שם של מחנה עבודה ברומניה).למרות כל הסיכונים בהברחת היהודים, החליטו להמשיך לשלוח אותם. ההתרגשות והבלבול התגברו מרגע לרגע כי לא היו בטוחים אם יעלו לאוניה.

המועמדים לנסיעה כ1,000 במספר רוכזו בחדרי ההמתנה ומחסנים של הנמל, חיילים חמושים שמרו על-יד הכניסות, כדי להכשיל מראש כל ניסיון של כניסה ויציאה שלא על דעת השלטונות. סבא אלכסנדר שיהיה המלווה מטעם תנועת הנוער, קיבל רישיון מיוחד מטעם המשטרה- לנוע בחופשיות בשטח הנמל.

 

פקיד ממשרד ההגירה החזיק בדרכונים ולפי הרשימה שבידו נקראו האנשים לעלות לאוניה. ניסיונות של אנשים ששמם לא הופיע ברשימה ניסו לשחד חיילים ופקידים. אנשים ניסו להתגנב בחשאי לאוניה. ששה מהחברים של סבא שעמדו להפליג, נשארו כלואים בבית הנתיבות, שמותיהם לא נקראו, לא נמצאו דרכוניהם. במקרה עברתי על- יד הפקידים שניירות חשודים בצבצו מכיסו. בשקט, הכנסתי את ידי לכיס הפקיד והוצאתי את התעודות של החברים שאת שמותיהם לא קראו. היו אלה בחורים צעירים מאוד אותם הברחנו ממחנות העבודה, הם אפילו לא הספיקו להיפרד מהוריהם.

בשעה שמונה וחצי ניתן האות ושלושת האניות יצאו להפלגה. הלילה היה שקט, אך כולם היו לחוצים. כולם נפרדו בהרגשה כבדה מאותם בחורים שהפליגו, ואלה שנשארו על הרציף החלו לשיר את שיר החיים והמחר ונעמדו דום, אך במקום שירה- פרצה יללה מרה, וכך שימשו בערבוביה שמחה וכאב. האניות נעלמו מן האופק.

 

שעה אחת אחרי חצות, שהאניות נמצאו כבר בתחומי המים הטריטוריאליים של בולגריה, נשמעה לפתע התפוצצות אדירה- צוללת פגעה באוניה מפקורה. מיד, לאחר מכן החלו להישמע קולות נפץ וירי תותחים. האוניה טבעה. מתוך 350 נוסעי "מפקורה", הצליחו להציל את עצמם בדרך נס בסך הכל חמישה אנשים, מתוכם היו שלושה חברים של סבא אלכסנדר.

 

 

למרות כל האסונות שקרו בדרך לניצולים, הרצון לעזור עוד ועוד לאנשים שרצו מאוד לעלות לארץ, סבא וחבריו בתנועה לקחו סיכונים שהיו יכולים לעלות להם בחייהם, הם המשיכו בכל מיני תחבולות להציל משפחות יהודיות ששאפו להגיע לארץ ישראל. כולם לקחו סיכונים.

סבא אלכסנדר אמר לילדיו ולנכדיו שחשוב מאוד לזכור את מעשה הגבורה של כל הבחורים הצעירים שעזרו ליהודים ולקחו סיכונים גדולים שיאבדו את חייהם ואת חיי משפחותייהם כי כל המשפחה נרתמה לעזרה. צריך לזכור גם את המתים, אך נקמתינו בצורר היהודים היטלר שהקמנו פה בארץ ישראל משפחה גדולה לתפארת. שלושה דורות חדשים הם הקימו פה בארץ ישראל.

 

יהדות טרנסילבניה: "יהדות טרנסילבניה הייתה הקהילה היהודית של יהודי חבל טרנסילבניה מראשיתה תחת שלטון הונגריה ועד צירופה לרומניה, פעם אחת לאחר מלחמת העולם הראשונה ופעם שנייה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשבמהלך תקופת מלחמת העולם השנייה." ויקיפדיה

 

תשע"ו