מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפוריו של יעקב קפלן

חוויות ילדות של יעקב קפלן במושב חרות שבגוש תל מונד

חוויות ילדות של יעקב קפלן

שמי יעקב קפלן אך כולם מכירים אותי בתור "קוקה". נולדתי ב-27.1.1934 הכינוי ניתן לי על ידי שכנתי שאהבה לשחק איתי.

אבי שהיה יתום מאב, הצליח לעלות לארץ את אמו ואחיו לפני המלחמה.לאמי נשארה משפחה בליטא: אימא, אחיות נשואות עם משפחות ואח ואחות צעירים. עם פרוץ השואה נותק הקשר עם משפחת אמי וחרדה שררה בבית עם הידיעות על השואה.

את השואה שרדו רק דודי ישראל ודודתי שרה. דודי שהיה פרטיזן ונפצע קשה במהלך מלחה"ע השנייה, עלה באוניית מעפילים ונכלא במחנה עתלית. לאחר מספר חודשים שוחרר ועבר לגור בביתנו. אני זוכר את השירים הרוסיים ששר עד היום. הקשר עם דודתי שרה הרץ, ששרדה בקושי את מחנות הריכוז בגרמניה, נוצר בעזרתו של חבר חרות ששירת בבריגדה. כשדודתי עלתה לארץ היא קנתה לי את זוג האופניים הראשון שלי. סיפורי השואה שדודי ודודתי סיפרו לנו טיפין טיפין השפיעו רבות על תודעתי כיהודי וישראלי.

הורי החלוצים, מרים ובן ציון קפלן, עלו מליטא, והיו בגרעין המייסד של מושב חרות. הם לקחו על עצמם כמטרה לייסד יישובים חקלאיים בארץ ולהפריח את השממה. הקבוצה התיישבה במחנה צריפים משותף על יד תל מונד ועבדה בפרדסי תל מונד. בהמשך הם החלו לבנות את בתיהם הראשונים במושב חרות.

כלוא בגן

יום אחד שיחקנו בחצר הגן בחרות והשתמשנו במשפך הפח להשקיית צמחים, אחד הילדים שבר במקרה את המשפך. כשראתה הגננת את הנזק האשימה אותי על לא עוול בכפי וכלאה אותי במחסן הכלים שהיה בתוך הגן. נפגעתי ולא השלמתי עם כך שנכלאתי בלא סיבה מוצדקת.

לקחתי מעדר והתחלתי לדפוק על דלת העץ הכבדה בקצב הולך וגדל.

אחרי זמן מה נפרצה הדלת ואני ברחתי הביתה. כשבוע ימים סירבתי ללכת לגן, מעוצמת העלבון.

שי נעלם

בצהרי אחד הימים אני ושני חברי-שי ואליק, הגרים בשכנות, סיימנו את לימודנו בגן וצעדנו בדרך הביתה.

על הדרך ממולנו הבחנו בשני ערבים הרוכבים על סוסיהם והם לקראתנו.הערבים נעצרו על ידינו, ופנו אלינו בהצעה- להרכיב אותנו על הסוס. אני ואליק סירבנו אך שי הסכים.

שי עלה על גב הסוס עם אחד הרוכבים, התיישב על האוכף מלפניו, ואני ואליק התמימים המשכנו בדרכנו הביתה.

לא התייחסנו לעניין ולא סיפרנו, לא ידענו כמה העניין עלול להסתבך.

עבר זמן, ושי בושש לחזור הביתה.

הוריו החרדים החלו בחיפושים ואליהם הצטרפו הורים נוספים מהמושב.

החיפושים נמשכו זמן רב, ורק לאחר שעות נתגלו הרוכבים הערבים ועימם שי יושב ונהנה לו.

אני ואליק כלל לא היינו מודעים לפחד ששרר בזמן החיפושים אחריו.

הפציעה במחפורת

במלחמת העולם השנייה, התקדמו צבאות הגרמנים והאיטלקים ותקפו בגבול מצרים (אל עלמיין)

האיטלקים הפציצו את תל אביב ובאחת ההפצצות בת דודתי תקווה נהרגה.על מנת להתגונן, משפחות שכנות התארגנו וחפרו שוחות ששימשו כמקלט- מסתור מפני הפצצות.

אנו חפרנו תעלה אצל שכננו אורלובסקי. בתעלה עמד סולם עץ ששימש לכניסה.

אנו הילדים שיחקנו בתעלה, טיפסנו, נכנסנו והשתוללנו מחוץ ובתוך השוחה. יום אחד ישבתי על שפת השוחה כשרגלי נשענות על הסולם, לפתע אחד הילדים הזיז את הסולם ואני גלשתי ונפלתי עליו לתוך החפירה. בנפילתי נתקע כפיס עץ מהסולם לכיוון עיני השמאלית, שרק במזל לא נפגעה.

אמי לקחה אותי במהירות למרפאת תל מונד, ורופא שהוזעק למקום ועשה לי "ניתוח שדה כירורגי" שלף את חתיכת העץ ותפר את הפצע.

אני נותרתי עם צלקת גדולה באורך חמישה ס"מ שברבות השנים כמעט נעלמה.

החמור העקשן

בהיותי ילד תרמנו את חלקנו בעזרה בעבודות המשק.

החמור היה בהמת העבודה הראשונה שנעזרו בה בעבודות המשק.

יום אחד חורפי, בעודי לבוש במעיל חדש, דבר שהיה יקר המציאות בתקופה ההיא, הלכתי להחזיר את החמור מהמרעה, התרתי את החבל ומשכתי את החמור, אני מושך והחמור העקשן מסרב לזוז. פתאום החמור שינה את דעתו והחל לברוח, לא הסכמתי לקבל את סירובו ואחזתי חזק בחבל כשאני נגרר עשרות מטרים אחרי החמור. לבסוף אפסו כוחותיי ועזבתי את החבל.

כשקמתי שרוט וכאוב, מה שהכי הכאיב לי, לא היה אובדן החמור אלא שהמעיל החדש והיפה- נקרע.

הסדק בכתף

בילדותי במושב לא היו עדין כבישים, הדרכים היו חוליות בקיץ ובחורף בוץ חמרה חלקלק.

מקום המשחק העיקרי שלנו-הילדים הייתה "הגבעה".הגבעה היא המקום הגבוה ביותר ברחוב הראשי בכניסה למושב. בגבעה שיחקנו בגולות, קלאס, חמש אבנים, סוס ארוך ומשחקי כדור, והתבוססנו בחול שכיסה את השטח. יום אחד חברי נועם הציע לי להדגים עליי תרגיל חדש שלמד ממישהו, ואני הסכמתי. נועם הרים אותי, הפך אותי ואני נפלתי עם הראש למטה וכתפי נחבלה קשות בצינור המים שעבר במקום. הובלתי למרפאה ומשם נשלחתי למרפאה בפתח תקווה. הרופאים קבעו שסדקתי את עצם הבריח. ידי הימנית הוצמדה לגופי, ועטפו את גופי מהבטן ועד הצוואר בגבס למשך4 שבועות! אני זוכר כמה קשה היה לי לתפקד, וכמה גירד לי. כאשר סוף בסוף הסירו את הגבס כמעט ולא הצלחתי לישר את ידי הימנית. לקח זמן רב, שכלל התעמלות אורטופדית עד שחזרתי לתפקוד נורמלי.

הסוסה הפזיזה

כמה שמחתי שקנינו סוסה ועגלה! במקום החמורים ששימשו לפני זה.

הסוסה הייתה במקור סוסת רכיבה, והייתה להוטה לרוץ ברגע שנדמה לה שצריך לזוז, לכן היינו צריכים לבלום אותה תמיד. יום אחד נסענו, אני ואבי, להביא ירק לפרות ברפת. קשרנו את הסוסה בצד השדה וערמנו ערמות של המספוא. הבאנו את הסוסה והתחלנו להעמיס את העגלה. לפתע, הסוסה החליטה שזה הזמן לחזור הביתה והתחילה לדהור עם העגלה ואנחנו רצים אחריה ברחובות המושב, עד שנעלמה.כשהגענו, חסרי נשימה, הביתה, מצאנו את העגלה תקועה בעמוד הכניסה לחצר. כשהתרוממה הסוסה הבחנו שהרתמות קרועות והעגלה התעקמה.

לא אשכח את פניו המודאגים של אבי כשראה את גודל הנזק שנגרם.

סיכום

לאחר שקראתם וראיתם חלק קטן מזיכרונות ילדותי,

אספר לכם שהיום אני כבר בן 78, סבא ל-13 נכדים ונין אחד, והם חמודים מאוד!

כעת יהיה להם הזדמנות נפלאה להכיר ולדעת איך עברו ימי ילדותי, ששמתם לב שהייתה שונה משלכם, אבל הייתה זו ילדות משמחת ומעניינת מאוד.

ההזדמנות להיפגש ב"קשר הרב דורי" נתנה לי אפשרות לעשות "פסק זמן" ולהיזכר בילדותי.

ועוררה בי חשק להמשיך ולאסוף עוד סיפורי זיכרונות שיהיו מתנה לנכדי ולניני.

מילון

חלוצים
אנשים התרים ארץ לא נודעת ומתיישבים בה.

ציטוטים

”תוכנית הקשר הרב דורי עוררה בי חשק לאסוף עוד סיפורי זיכרונות שיהיו מתנה לנכדי ולניני. “

הקשר הרב דורי