מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של זליג שמיילוביץ'

משנת לידתו ב-1930 ועד עלייתו לארץ והשתקעות במושב קדרון ב-2005.

לפני המלחמה:
נולדתי בפולין בעיירה איביה ב 1.1.1930. הבית היה מסורתי, אבי עסק בבית בהחלפת כספים והלוואות בריבית בהמשך יחד עם אמי, הם פתחו מסעדה. המקום סופח לברית המועצות ב- 1939. בעיירה גרו מעל 3000 יהודים, היו שלושה בתי כנסת: קלואיז, בית הכנסת הישן ובית הכנסת החדש. כשהתחלתי ללמוד היו בעיירה שני בתי ספר אחד שלמדו בו בפולנית והשני בית ספר תרבות שלמדו בעברית. אני למדתי בבית ספר "תרבות" שכל המקצועות נלמדו בעברית. עד 1939 הספקתי לסיים 3  כיתות ולאחר הסיפוח  של העיירה לברית המועצות (רוסיה הלבנה), אסר הממשל הרוסי  ללמד בעברית והתחלתי ללמוד בבית הספר בשפה האידיש.
לאחר שנתיים, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הלימודים נפסקו.
בזמן המלחמה:
ב-1941 פרצה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים כבשו את  העיירה. לנו לא אפשרו ללכת לבתי הספר. כולנו הוכנסנו לאזור יהודי בעיירה. בהתחלה הוציאו את כל הגברים לכיכר השוק ואת כל אלו שתמכו במשטר הסובייטי והמלומדים כמו: מורים, מהנדסים, קצינים הובילו שני קילומטרים מהעיירה והוציאו להורג. עברו שמועות כי הם הובאו לעיירות שבסביבה לעבודות כפייה ונשיהם הלכו לחפש אותם. את יתר המבוגרים הכריחו לצאת לעבודות כפייה במקום. חלק מהיהודים שהיו נכים ובעלי מוגבלויות הוליכו לחנויות השוק הסמוכות ושמעתי את היריות שירו בהם. לא רחוק מהשוק, עמד גרמני ושוטר בשחור ומנהל הבית ספר הפולני שמתברר כי היה מרגל גרמני בפולין, שם עשו סלקציה: חלק שלחו ימינה חלק שלחו שמאלה. אלו שנשלחו שמאלה, נשלחו לכיוון הכנסייה ומשם נלקחו ליער בסביבות הכפר סטונוביץ. שם הוכנו בורות הריגה! באותו היום נהרגו ביריות 2,524 מבוגרים, זקנים וטף. אלו שנשלחו ימינה שמעו את היריות, בסוף הוחזרו לגטו. 
 
בריחתי לאסם:
כשהייתי בכפר אצל ידיד טוב של המשפחה, בא בריצה הבן והודיע לי שלכפר הגיעו גרמנים ושוטרים פולניים בלבוש שחור שעבדו יחדיו ושכדאי שאני אברח כי אם לא יתפסו אותי.
התחלתי לצאת מהבית לכיוון האסם ואז ראיתי מול הבית עומד שוטר עם רובה. העמדתי פנים שאני כאילו הולך "להתפנות" ואז ראיתי כי השוטר מנפנף לי בידו לבוא אליו, והוא שאל אותי: "האם אתה יהודי?" ושאל שוב אם יש יהודים בבית? עניתי בשלילה והשוטר הניח לי. רצתי לאחור עברתי כמה אסמים מהמקום  ולפתע ראיתי אסם פתוח שבו אלומות תבואה. נכנסתי והתחבאתי בשקט.
לאחר כמה זמן באה בעלת האסם שלא ידעה שאני שם, החביאה תרנגולות, יצאה ונעלה את האסם. לקראת ערב הבנתי כי אני יכול לצאת, אך האסם היה נעול. ראיתי כי יש חור בגג שהיה עשוי מקש. הרחבתי את החור השתחלתי דרכו  וקפצתי למטה. סיפרו לי כי השוטר הבין כי עבדתי עליו, ורץ עם רובה שלוף וקצף על שפתיו לחפש אותי. ובמידה והיה מוצא אותי, היה הורג אותי במקום, ובסופו חזרתי בשלום הביתה.
בשנת 1943 חוסל הגטו. אמא שלי חיפשה איך להציל את משפחתנו  ומצאה מחבוא אצל גויים שהכירה בגלל שניהלה שנים מסעדה פרטית, בסופו של דבר משפחת קורבאט שהכירה ועשתה להם טובות רבות בעבר הציעה לנו מחבוא. משפחת קורבאט סיפקה לנו אוכל והיינו יוצאים לכפר לוקשינו ביחד עם אמא על מנת לאסוף אוכל. נשארנו בכפר אצל ידידים נוספים משפחת הלבינקו יום יומיים. לאחר מכן הידידים היו מביאים לנו בעגלה את  האוכל למשפחת קורבאט. נשארנו במחבוא עד לשבועיים לפני השחרור על ידי הצבא האדום. 
ביום חיסול הגטו, הגיעה אמי עם משפחתה והדיירים שגרו בביתם שהיה בתוך הגטו, 13 איש בסתר הגיעו למחבוא. לאחר שהות במקום במשך שלושה ימים, בעלי הבית הסבירו שבלתי אפשרי להמשיך בצורה כזו לספק אוכל ושרותים לכל כך הרבה אנשים, לכן צריכים המשפחות להתפזר לכפרים הסמוכים.
לאחר שחרור מהכיבוש הנאצי חזרנו לביתנו באיביה והתחלנו לארגן את החיים מחדש. התחלתי ללמוד בבית הספר התיכון הייתי תלמיד מצטיין. ב-1949 התקבלתי ללימודי הרפואה באוניברסיטת "מינסק" וגם שם הייתי תלמיד מצטיין. ב-1955 גמרתי את לימודי הרפואה.תמונה 1
באוניברסיטה הכרתי סטודנטית לרפואה בשם רחל, שלמדה שלוש שנים מתחתיי. התחתנו ב-1956. ב-1958 נולדה מירה ביתנו הגדולה. התחלתי לעבוד בעיר גרודנה בתחנת עזרה ראשונה ולהתמחות באורולוגיה. 
בארץ:
ב-1958 עשינו עלייה לפולין לפי ההסכם עם רוסיה. ידעתי שמפולין הדרך לישראל פתוחה. ב-1959 עלינו לישראל. התחלתי לעבוד בבית החולים "סורוקה" התמחיתי באורולוגיה כירוגית והגעתי לדרגה סגן מנהל בכיר ומנהל יחידה האורדנמית של המחלקה. ב-1963 נולדה לנו דורית הבת הקטנה. יצאתי לגמלאות ב-97' ב-2005 השתקענו במושב קדרון. בו גם גרות בנותיי עם משפחותיהן. ואנחנו מאוד אוהבים את תחושת "הביחד".תמונה 2

מילון

סלקציה
פעולה שביצעו שלטונות גרמניה הנאצית כדי למיין ולנפות על ידי "טיהור" יהודים שנחשבו "בלתי פרודוקטיביים" (לא יצרניים, כלומר חסרי כושר עבודה) מתוך ויקיפדיה

ציטוטים

”בסופו של דבר משפחת קורבאט שאמא הכירה ועשתה להם טובות רבות בעבר הציעה לנו מחבוא.“

הקשר הרב דורי