מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מתחיל כאשר אני הייתי קטנה ואמא שלי סיפרה לי סיפורים מביתה בהונגריה. שמעתי על הגינה הגדולה עם עצי הפרי, סיפרו לי על עץ התפוחים המרהיב, על עץ התפוזים המתוקים והאפרסקים הטעימים. שמעתי על החדר של סבא וסבתא שלי עם המיטה מעץ הגדולה והרחבה, את המדרגות לכניסה לבית והמרפסת עם הכלב פופי שתמיד שכב שמה. אמא שלי סיפרה לי, על מפתח "גן העדן" שהיה שייך לדלת המסיבית של הכניסה לבית.

 

בבית היה מרתף, סבתא שלי הייתה מניחה שמה כל מיני ריבות שהיא הכינה, רטבים, בצלים ותפוחי אדמה, כדי שיהיה מה לאכול בחורף. היה מאוד קר במרתף אז הוא שימש למקרר.

בבית של אמי לא יכלו ללכת לשירותים כי לא היו שירותים בתוך הבית!!! עם שמש, שלג, וגשם הם היו צריכים לצאת כולם כדי לעשות את צרכיהם ב"בודי" (בית שימוש). זהו מין חדר העשוי מעץ ויש חור ברצפה שמשמש לאסלה. עומדים בפיסוק ואתם תחשבו מה קורה! מתי שיצאתי מהבית, ראיתי שביל ארוך בחצר המוביל לביתן עם דלת ארוכה וישנה זה היה ה"בודי"!

רצתי לבודי ופתאום נפלתי נישבר לי השעון וניקרע לי המכנס וירד לי המון דם, אבל לא שמתי לב כי עניין אותי רק ה"בודי" שכולם סיפרו לי עליו.

שתי בנות עזרו לי להגשים את החוויה הבלתי נשכחת, הם עזרו לי להכיר את העירה את בתי הספר ואת הרחובות שאמא ואבא שלי צעדו בהם, אפילו את הבית קברות היהודי שסבתא רבתא וסבא רבא שלי קבורים בו.  (פפי ומשה זאב שטרן). לשתי הבנות האלו קוראים מרגה וקתה. חשבתי לעצמי: מה אני אתן להם כהוקרת תודה….. והחלטתי ללכת "לקניון" של satoraljaujhely והן בחרו להן בגדים. הבנות שמחו וגם זיידה (סבא בידיש) ואנו שמחנו!!!

אחרי זה רציתי גם לראות את הבית של אבא שלי אבל לא הצלחנו למצוא את הרחוב מיפני ששינו את שמות הרחובות. אז שאלנו אישה שנראית בערך בגילו של אבי: איפה הרחוב שקראו לו justus utcaוהיא אמרה לנו: זה פה ימינה. אז הלכנו ומצאנו את הבית מספר 17 של אבא שלי אבל לא יכולנו להיכנס ולראות כי בעל הבית היה בבודפשט. קפצתי בשביל לראות קצת את הבית אבל לא הצלחתי.

אחר כך זיידה הרים אותי וראיתי רק את החצר היה טלפון ציבורי וצלצלתי למקסיקו לבית של הורי ואבא ענה. אז אמרתי : "papi ni te imaginas donde estoy" ("אבא אתה לא יכול לדמיין איפה אני?") תכף ומיד הוא ענה לי: en  ujhely (בהויהל) ועניתי: "ראיתי את הבתים שלך ושל אמא ואת הרחובות ואני עכשיו מול בית הספר שלך". אבא ואמא ואני הזלנו דמעות ולא יכולנו לדבר, אמרנו שלום אחד לשני וניתקנו. ובסוף הרגשתי שסגרתי מעגל!

תשע"ו 2016

מורה מובילה דליה פיק

מדריכה מגן עדית