מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של אהוד שילוני, הסבא של רועי אוחיון

רועי ואהוד
סבא אהוד וסבתא ורד
אהוד שילוני

הקדמה
נולדתי בארץ בתקופת המנדט הבריטי לפני שקמה המדינה, להורים ששניהם עלו ארצה ממדינות אחרות: סבא שמחה מאוקראינה וסבתא רחל מגרמניה.
 
ילדות
נולדתי בבית החולים "העמק" שבעפולה אם כי מגורי המשפחה היו בעיר חיפה, ב"בית הזכוכית" הנודע ברחוב בר גיורא. כאשר הייתי בן שנתיים וחצי אבא שלי, שהיה מפקד בפלמ"ח, ירד לנגב להילחם במלחמת העצמאות ואני ואמא שלי נשארנו לבד בביתנו  למשך שנה וחצי. על הבדידות עזרו  לנו להתגבר בני משפחה אחרים שגרו בחיפה ובמיוחד סבא שלי וסבתא שלי – אפרים ואידה שילוני, שניהלו בית מלון קטן ברחוב הרצל.
 
חיפה עצמה הייתה "עיר בחזית" והתחוללו בה קרבות מתמשכים בין האוכלוסיה הערבית ובין אנשי ההגנה, וזאת עד שהעיר שוחררה בערב פסח תש"ח. בלילה אחד, הבדידות וקולות היריות גרמו לאמא שלי לקחת אותי מהבית ולעבור לישון בבית של אחותה, ברחוב הלל. אני נעמדתי על מיטה בחדר של בת דודתי והסתכלתי דרך חלון החדר לכיוון העיר התחתית וצפיתי בכדורים הנותבים שהתעופפו. ברגע שעזבתי את החלון ונשכבתי על המיטה חדר כדור דרך החלון במקום שבו עמדתי עד רגע לפני כן ופגע בקיר החדר. אמא שלי החליטה בו במקום לעולם לא לברוח ולעמוד בפני המציאות כפי שתהיה.  
 
אחותי רותי נולדה, בבית החולים "אלישע" שעל הר הכרמל, בשנה שלאחר שהסתימה המלחמה, כאשר אני הייתי כבר בן ארבע. שנה לאחר מכן עברנו לגור ברחוב פבזנר ולאחר שנה התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. כאשר הייתי באמצע שנת הלימודים בכיתה ד' שוב עברנו דירה, והפעם לישוב אחר – למושבה בנימינה ואני הייתי צריך להיפרד מכל החברים שלי בחיפה ולהכיר חברים חדשים במקום החדש. לשמחתי מצאתי חברים טובים חדשים ואנחנו שומרים על קשרי ידידות עד היום.  
 
שנות הילדות שהעברתי בבנימינה היו מאד מושכות לילד צעיר. לכל מקום במושבה הלכנו ברגל או נסענו באופניים. טיילנו הרבה בטבע שמסביב ליישוב, טיפסנו על הר הכרמל הסמוך, טיילנו לאורך נחל התנינים, ובנסיעה לא ארוכה באופניים היינו מגיעים לחוף הים בקיסריה, גם כדי לשחות בים וגם לסייר בעתיקות הרומיות שבמקום.

חינוך – לימודים

החל מהשליש השני של כיתה ד' כבר למדתי בבית הספר היסודי במושבה בנימינה. למרות שמדובר במקום ישוב קטן שהיה בו בסך הכל בית ספר יסודי אחד ובו כיתה יחידה בכל מחזור, התמזל מזלי והיו לי מורים טובים ואפילו טובים מאד. במיוחד זכורה לי התרומה של המורה הראשון שלי לשפה האנגלית שתרם הרבה לכך שהשתלטתי על שפה זו באופן מוצלח, דבר שסייע לי הן בהמשך הלימודים והן בעבודה.
 
אחרי שסיימתי שמונה שנות לימוד של בית הספר היסודי (יש לזכור שבאותן שנים עדיין לא היו חטיבות ביניים) התחלתי ללמוד בכיתה ט' בבית הספר התיכון העיוני שהיה קיים באותן שנים בבנימינה. חשוב לציין שהייתה זו תופעה לא שגרתית שבישוב כה קטן יפעל בית ספר תיכון, ולבית ספר זה הגיעו גם תלמידים מישובים שכנים בסביבה. גם בתיכון בבנימינה היו לי מורים טובים, וגם כאן בלט במיוחד מורה לאנגלית, אבל לצערי הייתה בתיכון זה רק מגמת לימודים יחידה, מכיוון שבית הספר היה קטן ובכל מחזור הייתה רק כיתה אחת. מגמת הלימודים היחידה הייתה ספרותית, ואילו אני נמשכתי יותר למקצועות הלימוד הריאלים. אי לכך קיבלתי החלטה לנסות ולהתקבל להמשך לימודי התיכוניים בבית הספר הריאלי בעיר חיפה, בו למדתי כזכור בשנים הראשונות בכיתות היסוד. הורי תמכו בהחלטתי על אף שהמשמעות הייתה שאני אתגורר בחיפה, כלומר מחוץ לבית, בימי השבוע. מכיוון שהיו הבדלי רמות במקצועות הריאלים בין מה שלמדתי בבית הספר התיכון בבנימינה ובין הרמה שנדרשה בבחינות הכניסה אליהן ניגשתי בבית הספר הריאלי, שכרתי לעצמי מורה פרטי למתמטיקה ולקחתי אצלו שיעורים פרטיים כדי לשפר את הידע שלי.
 
בסופו של דבר אכן עברתי את הבחינות בהצלחה ועברתי ללמוד במגמה הריאלית בבית הספר בחיפה. רמת הלימודים בבית הספר החדש הייתה גבוהה מאד, וגם כאן היו לי מורים טובים מאד ( כן – כולל מורה לאנגלית! ), אבל מכיוון שלבית הספר הזה הגיעו תלמידים מוכשרים מאד מכל איזור הצפון, יצא שמבחינת הישגים הייתי בסך הכל בתחום הממוצע של הכיתה. בשלוש השנים  בהן למדתי בבית הספר הריאלי התגוררתי בחיפה – שנה אחת אצל משפחת דודתי ובשנתיים הנוספות אצל סבא שלי שכבר היה אז אלמן.
בשנת 1963 סיימתי את הלימודים התיכוניים והתגייסתי לצה"ל לשירות סדיר של  שנתיים וחצי. לאחר השחרור ניגשתי לבחינות קבלה לטכניון בחיפה, התקבלתי ללימודי הנדסת תעשייה וניהול, ושוב חזרתי להתגורר בחיפה אצל הסבא שלי, ואפשר לומר ששנינו חלקנו דירת רווקים. הלימודים בטכניון היו מאד תובעניים אך גם מעניינים, ולשמחתי הצלחתי להגיע בהם להישגים ואף זכיתי במלגת לימודים. חלק גדול מההצלחה שלי בלימודים אני זוקף לזכותו של חבר טוב שלמד יחד איתי בבית הספר התיכון ובהמשך בטכניון. שנינו קבענו לנו מנהג ללמוד ביחד בשעות אחר הצהרים, להכין ביחד את עבודות הבית, ולהתכונן ביחד לבחינות, והצלחנו להתמיד במנהג זה לאורך כל ארבע שנות הלימודים הארוכות. ההתמדה בשיטה זו הוכיחה את עצמה, ואני אסיר תודה לאותו חבר עד היום.
 
בשנה השלישית ללימודים בטכניון התחלתי לעבוד במשרה חלקית במשרד ייעוץ בתחום הנדסת תעשייה, ולאחר סיום הלימודים התקבלתי לעבודה באותו משרד במשרה מלאה של מהנדס מתחיל. במקביל התחלתי בלימודי ערב ללמוד לקראת קבלת תואר שני בתחום ההתמחות שנקרא "חקר ביצועים" שעסק במודלים מתמטים שמיועדים לפיתרון סוגיות כלכליות וניהוליות. התמדתי בלימודים ולאחר כשלוש שנים השלמתי בהצלחה את כל המקצועות שנדרשו בתוכנית הלימודים, אולם לצערי לא הצלחתי להתפנות להגשת עבודת גמר מסיבות שהיו קשורות להתפתחויות בעבודה ועל כן לא זכיתי לקבל את התואר השני [תואר "מוסמך"].
 
מקצוע – עיסוק
לאחר עבודה של שנה בחברת הייעוץ, בשנת 1971, קיבלתי הצעה לעבור לעבוד בחברת הספנות הלאומית "צים" כמהנדס מתכנן באגף חדש שהוקם באותה חברה. האגף החדש עסק בהסבת חלק מקווי הספנות הבינלאומיים של החברה לטכנולוגיה – שהייתה אז חדשנית – של הובלה במכולות. העבודה הייתה מעניינת ומרחיבה אופקים וענף הספנות התגלה כשונה מרוב ענפי התעשייה שהכרתי עד אז. בזמן עבודתי ב"צים" פגשתי את ורד, ונישאנו בקיץ של שנת 1972. מיד לאחר החתונה נסענו יחד במסגרת העבודה והתגוררנו במשך מספר חודשים בעיר גנואה אשר באיטליה.לאחר כשנתיים פרשתי מהחברה יחד עם קבוצת מהנדסים והצטרפנו לחברה חדשה שהקים מי שהיה עד אז מנהל אגף המכולות ב"צים".
 
החברה החדשה עברה גלגולים אחדים שכללו הפעלת קווי ספנות מארצות הברית ומאירופה לאיראן בתקופה שבה איראן עברה התפתחות כלכלית מואצת בעקבות עליית מחירי הנפט שהתרחשה בשנות ה – 70 של המאה הקודמת. במרבית אותה תקופה, במשך כחמש וחצי שנים, התגוררנו בארצות הברית בעיר ניו יורק, ושם גם נולדו ילדי ענת ואסף. אין ספק שעבודתם של המורים הטובים לאנגלית שזכיתי שיהיו לי בשנות הלימודים עזרו לי מאד הן בעבודה והן בחיי היומיום בארץ זרה הדוברת אנגלית. התקופה הייתה סוערת מבחינה עסקית, וחווינו עליות ומורדות בהצלחת החברה. כאשר נראה היה שהמשברים סוף-סוף מאחורינו והחברה בדרכה להצלחה משמעותית, התחוללה באיראן בשנת 1979 המהפכה האיסלאמית בהנהגת האייטולה חומייני, והתוצאה המעשית עבורנו הייתה שהחברה נאלצה אז להפסיק את פעילותה.
 
חזרנו לגור בישראל בסוף שנת 1979. בדרך מקרה נקלעתי לעבודה בחברה לייעוץ כלכלי שבין היתר עסקה בתחום שהיה אז נדיר במדינת ישראל והוא ניתוח כלכלי של ניירות ערך סחירים לצורך הערכת הכדאיות של ההשקעה בהם. העיסוק החדש פתח בפני עולם ידע שלא היה מוכר לי באופן מלא לפני כן, והסתבר לי שאני מגלה בו עניין מקצועי גדול. לאחר שנתיים שוב שיניתי כיוון, כשנעניתי להצעת עבודה וחזרתי לעסוק בתחום הספנות. במשך ארבע שנים הקמתי והפעלתי קו ספנות בין ארצות הברית לים התיכון, שהתמקד בהובלת מוצרי נייר, תאית ועץ. התפקיד היה כרוך בנסיעות מרובות וממושכות למדינות שונות בהן פעלנו, ולצערי הדבר גזל ממני זמן יקר וחשוב על חשבון זמני איכות עם בני המשפחה.
 
בשנת 1985 הציע לי חבר שהכרתי מהעבודה בתחום ניתוח ניירות הערך לחזור לתחום זה, ולהקים יחד אתו חברה חדשה שתעסוק בניהול השקעות עבור לקוחות. קיבלתי את הצעתו ומאז ועד עתה, למעלה משלושים שנה, אני ממשיך בפעילות בחברה שהקמנו. החברה מעסיקה כיום מעל מאה עובדים ומשרדיה נמצאים סמוך לשדרות רוטשילד בתל אביב.
ורד ואני מתגוררים ברמת השרון מאז שנת 1979, ויש לנו שני ילדים וחמישה נכדים.
 
תשע"ו

מילון

חומייני
מתוך ויקיפדיה - היה כהן דת מוסלמי שיעי ומנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979. לאחר המהפכה שימש ח'ומייני בתפקיד המנהיג העליון התפקיד החשוב ביותר במערכת הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית החדשה. הוא החזיק בתפקיד זה עד יום מותו.

ציטוטים

”"הלימודים בטכניון היו מאד תובעניים אך גם מעניינים, ולשמחתי הצלחתי להגיע בהם להישגים"“

הקשר הרב דורי