מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של סבתא רבתא פירי

הנכדה ליה עם סבתא רבתא פירי
בגיל 14 בביתה בנצ'אלו, סלובקיה
"כולנו רקמה אנושית אחת חיה"

נולדתי בסלובקיה בכפר נאצ'אלו בשנת 1923. היינו שני אחים, אחי גדול ממני בשנתיים. קיבלנו חינוך מאוד טוב וערכי, ולהורי היה חשוב מאוד הערך של להיות אחד למען השני תמיד, אני ואחי תמיד עמדנו זה לצד זה. אבי חינך אותנו שנהיה תמיד אחים מסורים ונשמור תמיד אחד על השני בכל מחיר. היינו מטיילים הרבה יחד ושותפים לסודות שחלקנו.

זמן קצר לאחר שההונגרים נכנסו בשנת 1944 אחי גויס למחנה עבודה קשה מאוד. את אחי פגשתי בסוף המלחמה. לאחר שההונגרים נכנסו שלחו אותנו לגטו גדול בעיר ליבה. גרנו במחנה צבאי גברים ונשים לחוד. אני הייתי עם אמא שלי בצד אחד ואבי היה בצד אחר. ההונגרים היו מאוד אכזריים כלפינו. לילה אחד לפני שהלכנו לישון נאמר לנו שאנחנו הולכים ביחד עם הגברים. בלילה הזה הגרמנים הגיעו עם כלבים גדולים שגרמו לי לבהלה גדולה. אני זוכרת, באותו לילה שאבי הרגיע אותי: "יהיה בסדר ילדתי, בטח יקחו אותנו למחנה עבודה ונצא מזה, אבל אני הייתי אחוזת אימה. בבוקר קראו לכולם לרדת למטה ואז כבר שמענו שכולם גרמנים, כל אחד קראו בשמו, לפני שירדנו למטה ידענו שאנחנו נשלחים למקום מסוים. אני זוכרת שעשיתי תפר בסוודר והחבאתי עגילים. אח"כ שמענו שאמרו שאם מוצאים משהו יקר ערך אז נהיה בסכנת חיים. מייד זרקנו את כל התכשיטים בבית השימוש של פעם. אני זוכרת, שעוד היה לי שעון וכמה חפצים על היד וההונגרי שהכרתי אותו מהכפר שלי נאלץ להוריד אותם. אחר כך העלו אותנו למשלוח לאושוויץ. לא ידענו שאנחנו נוסעים למקום הנורא ובטח לא ידענו על קיומו קודם. שמו אותנו בקרונות של בהמות וכך נסענו ללא מים כמה ימים, לקחנו עמנו כמה בגדים עלינו, כשהגענו אמרו לנו להשאיר את כל הציוד ברכבת. אני זוכרת, שלאימי היה מעיל יקר ערך עבורה והיא אפילו בכתה עליו ורצתה לקחת אותו איתה, אך זה היה בלתי אפשרי. כשהגענו עוד הספקתי לחבק את אבא שלי כשהגענו והוא אמר לי: "כוכב שלי תשמרי טוב על אמא". בכניסה לאושוויץ עמד מנגלה והחליט מי הולך לעבודה ומי להשמדה, מי לימין ומי לשמאל, אני הלכתי בהתחלה עם אימי, אך אז קצין אחד אמר לי לעבור כי ראה שאני צעירה וכשירה לעבודה.

נכנסתי לאושוויץ כשלמעלה התנוסס השלט: "העבודה משחררת". ההורים שלי הלכו לצד השני ומאז לא ראיתי אותם, אבל הם תמיד מלווים אותי במחשבותיי ובחלומותיי ואני חשה עכשיו את האהבה שלהם יותר מתמיד. כשהגענו הורידו לנו את כל השיער וזרקו לנו שמלות לא מתאימות. בשלב מסוים אני וחברות שלי שישנו איתי באותו בלוק צחקנו זו על זו וזאת הייתה הבדיחה שלנו. היינו 5 חברות טובות. שמרנו, הגנו ועודדנו אחת את השניה לאורך כל המלחמה ובזכות זה ניצלנו. קיבלנו לאכול 2 צנימים ביום ודייסה. אני הייתי אוכלת רק את הצנימים ואת הדייסה תמיד נותנת למישהו. לפעמים הייתי נותנת אותה לבלוקר השומר ומקבלת חוט ומחט לתפירה בתמורה.

היינו 5 חברות אמיצות. שמרנו בנחישות אחת על השניה. כשעמדנו בחוץ בשעות שבהם הגרמנים היו סופרים אותנו, החזקנו מעמד בזכות השותפות שלנו. פעם ביום כיפור אף החלטנו שאנחנו צמות, כל האנשים סביבינו אמרו לנו שהשתגענו , הרי גם כך אנחנו ממשיכות לעבוד ובקושי אוכלות, כמו כן חשבו כולם שאנחנו מסכנות את חיינו על ההחלטה המשונה הזאת, אבל אנחנו התעקשנו על כך ולא היה לנו אכפת. מהרגע שנודעה ההחלטה, השומרים ששמעו על כך באופן מפתיע לא הענישו אותנו, אלא אף נתנו לנו ארוחה המפסקת, ארוחה משובחת ואיכותית, ארוחת מלכים בשבילנו בזמן שהכי לא ציפינו לזה. בדיעבד הם העריכו מאוד את החלטתנו הנועזת. כל מי שראה הסתכל עלינו בקנאה ואף ביקשו אוכל, אך אנחנו אמרנו כי אנחנו חייבות לשמור על גופנו כי אנחנו צמות וגם המשכנו לעבוד. באופן מפתיע גם קיבלנו ארוחת מבדלת בסוף הצום. בדיעבד זאת הייתה החלטה שהייתה עלולה לעלות לנו אף בחיינו, אך משהו בלכידות שלנו ובנחישות הפך את זה לכוח, החלטה שהיה בה רוח של אומץ לב ועוצמה פנימית. החלטה שהשפיעה על המפקדים שלנו שראו את התעוזה ואומץ הלב שלנו. הם כיבדו את זה מאוד וכך זכינו בנס הזה ביום המיוחד הזה.

כעבור כמה חודשים נשלחתי שוב עם רכבת לליפשטאט, שם היה מפעל לייצור מטוסים ותנאי המחיה היו שם מעט שפויים יותר. היה לי מפקד גרמני טוב שהתנהג אלי מאוד יפה וקיבלנו יותר אוכל ויחס טוב יותר. החברות שלנו החזיקה מעמד לאורך כל חיינו, היינו אחת למען השניה, גם כשהשתחררנו מצאנו בית של גרמנים שברחו ברגע האחרון, אני זוכרת עוד את התבשילים שהיו על הסיר ואת ההתלהבות הראשונית מכל אוכל שמצאנו. גרנו בבית אחד כולנו. בישלנו אחת לשניה, דאגנו וחיבקנו אחת את השניה ברגעינו הקשים ותמכנו וכך זה המשיך שנים. אחר כך בעליה לארץ, (חלק נסעו לארה"ב) היינו תמיד בקשר אחת עם השניה לכל אורך סיפורי חיינו, ילדינו ונכדינו. יש לי עדיין חברה מאותה תקופה, בת 94, צ'רני, שגרה בניו יורק איתה אני בקשר חם עד היום.

סיפור השחרור

ביום אחד בזמן שהותנו במפעל זרקו לנו שק של תפוחי אדמה. יכולנו לקחת כמה שאנחנו רוצים, אף פעם לא קיבלנו קיבלנו תפוח אדמה וזה היה סימן מקדים לשחרור שלנו. אישה מבוגרת שהיתה איתנו אמרה לנו: "ילדים אל תקחו אתכם הרבה כי בטח נלך המון ברגל" ואכן כך היה. אני לקחתי 5 תפוחי אדמה והלכנו הרבה, ליווה אותנו גרמני אחד שאמר לנו: "אל תפחדו, עוד מעט תהיו חופשיים". הוא הראה לנו את הדגל הלבן מתחת למעיל שלו. "אתם שומעים את הרעש מהרחוב השני?" הוא אמר. "שם הולכים האמריקאיים". בלילה עוד ישנו ברפת של כבשים ובבוקר התחלנו שוב ללכת. אלכס, חייל מהוורמאכט שהיה חייל טוב בניגוד לאנשי האס אס שהיו אכזריים יותר הוביל אותנו, והצביע: "תראו מה יש שם, דגל לבן בקאוניץ שבגרמניה". התחלנו לרוץ והאמריקאיים עמדו שם. זה היה רגע השחרור.

הלכנו לחפש דירה ריקה. חברה שלי מצאה אבן וזרקה לאחד החלונות. נכנסנו לבית ועדיין ראינו את הגרמנים בורחים, זאת היתה תחושה מוזרה. הבית היה מפואר. על השולחן עמדה שעועית מוכנה למרק. חברות שלי רצו לאכול מכל מה שבא ליד אבל אני אמרתי להן חכו רגע אני אבשל לכן מרק, וכך בישלתי לכל חברותיי ואני נהננו מטעם האוכל. האמריקאיים דאגו לנו למזון ולקניות. שהינו שם כ- 4 חודשים.

יום אחד אמרו לנו שחוזרים הביתה. נסענו דרך פראג וברטיסלבה. הגענו למרכז כזה בו שאלתי מי הגיע הביתה. אמרו לי שאח שלי ניצל וגם החבר האהוב שלי מלפני המלחמה, אח של סבא רבא של ליה -אמרו לי שניצל ולי היתה מחשבה שנחזור להיות ביחד, בדיעבד הם טעו. אח של סבא רבא נהרג ממש בימים האחרונים למלחמה ואילו סבא מוקה ניצל. קיבלנו כסף מסלובקיה ונסענו לעיירה נצ'אלו, מקום הולדתי באוגוסט 1945. בכניסה לכפר ראיתי את אחי הרזה מושיט אלי פרחים בהתרגשות, זאת תהיה תמונה שלעד לא אשכח. הגענו הביתה וחברותי היו עצובות מאוד שכן לא היה להן בית, אמרתי להן "ביתי הוא ביתכן", היינו משפחה אחת וכך כל חברותי באו לגור אצלי וכן סבא רבא גם בא .

סבא מוקה וסבתא פירי

%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%94-%d7%95%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%99

זמן קצר לאחר מכן סבא רצה להתחתן איתי ועוד מישהו שלמד איתי בתיכון , אני בחרתי בסבא. בנובמבר 1945 התחתנו וב28.9 1946 נולדה בתנו הבכורה שושנה. זאת הייתה שמחה גדולה והתרגשות עצומה. היא הייתה הבת הראשונה של היהודים בכפר לאחר המלחמה.

סבתא רבתא פירי ובעלה מרדכי מוקה עם הבנות סבתא זהבית ז"ל (אמא של ליה), ושתי דודות

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%a8%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%99

הסוכנות שלחה לי המון בגדים והייתי מאושרת שהקמנו משפחה. התפרנסנו מחנות והתחלנו לקבל את חיינו ולבנות אותם מחדש. בשנת 1948 שמענו שמדינת ישראל נולדה. סבא בכה מרוב התרגשות ואמר לי: "אנחנו עולים לארץ. אין לנו מה לחפש כאן יותר, שום דבר כאן לא שווה את זה מול הרעיון של מדינה ליהודים, מדינה חופשית, צעירה וחדשה יהודית, מדינה שתיתן הגנה לאזרחיה".

אני לא הייתי כ"כ משוכנעת שצריך לעבור, אבל סבא היה נחוש בדעתו, וכך היה, התחלנו למכור את הבית ולהביא לארץ חדר שינה יפה שבזכות מכירתו יכולנו לקנות פרה שממנה התפרנסנו.

אני לא רציתי למכור את חדר השינה מלכתחילה, אבל סבא אמר לי שהוא ידאג להבטיח לנו את כל מה שארצה בהמשך, וכך יהיה אפשרי להתחיל הכל מחדש, לוותר על מצב רווחה כלכלי שהיה לנו בחו"ל למען רעיון ההגשמה של בנית הארץ.

בארץ קיבלתי את השם המעוברת שלי פרחיה וסבא מוקה קיבל את השם מרדכי. השנים הראשונות היו באום זרע, כפר ערבי נטוש ממלחמת העצמאות שהיום הוא היישוב אלעד. גרנו למעשה בבתי אבן של ערבים שנטשו את בתיהם. השנים היו קשות מאוד מבחינה כלכלית. קיבלנו קצובה של חלב ושל מזון, וסבא עבד עבודה קשה מאוד במחצבה. כעבור שנתיים הסוכנות העבירה אותנו למזור. המקום היה ריק והיה בו רק עשב ללא כל תשתית. הסוכנות אמרה לנו כי היא מאמינה שיום אחד נפליא לעשות מן המקום הזה מקום לתפארת בזכות הכוחות שלנו, התעוזה והאומץ. כאן התחלנו את חיינו בדירת שני חדרים, עם שירותים בחוץ. לא היו מים בהתחלה, לא היו בלטות בבתים ולא טיח. לא היה כביש. כל אחד בסופו של דבר קיבל פרה וכלים לעבוד את האדמה. סבא התחיל לגדל מלפפונים, תפו"א ועגבניות. הוא עבד מאוד מאוד קשה. לכל אחד מאנשי המושב היה תפקיד של שמירה. בהתחלה לא היה לנו בית עם במושב ואת אירועי המושב חגגנו באסם מאולתר מול המכולת היום, שם פינינו את החציר חגגנו, שרנו ורקדנו יחד. הייתה אווירה של אחד למען השני. רוב תושבי מזור היו ניצולי שואה דוברי הונגרית. היינו כמו משפחה אחת גדולה. אני חושבת שהעובדה שהייתה בינינו אחווה של שיתוף תרמה להתפתחות ולצמיחה של המושב.

גידלנו את הילדים ביחד, היינו באירועים אחד של השני השמחים והשמחים פחות. ידענו הכל אחד על השני, ועזרנו אחד לשני להקים את המושב הזה למה שהוא היום. בהמשך קם בית ספר במושב, בית עם והיו אירועים מסודרים, המושב היה בפריחה ולמעשה כך עד עצם היום הזה.

אכן אפשר לומר בפה מלא שהפרחנו את השממה, הלכה למעשה. ממרום גילי, 93 , אני מסתכלת בגאווה על חיי . אני שמחה שאני בישראל, אני שמחה שסבא לחץ על העלייה לארץ שלנו, אני גאה במשפחה היפה שהקמתי. אני מאושרת מנכדיי ומניני ויכולה להתגאות במפעל ההתישבות ובדור המייסדים שלי שהקים את מושב מזור, פאר של יצירה.

סבתא פירי כעבור 70 שנה בביתה בכפר נצאלו בסלובקיה עם גבי, המטפלת

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a1%d7%9c%d7%95%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%94

אני ואמי מאיה עם סבתא רבתא פירי

ליה וסבתא
ליה וסבתא

הזוית האישית

אני מאחלת לנכדי וניני שימשיכו לפתח את המושב ושתחושת השיתוף ,האחווה, הדאגה לאחר ותחושת הביחד והמשפחתיות יהיו  מנת חלקם , כי זהו סוד האושר שבחיים- נתינה , אהבה , משפחתיות וחיבור אנושי, רקמה אנושית אחת חיה.

מילון

טובים השניים מן האחד
הביטוי שבחרנו מבטא לאורך כל הדרך בסיפורה של סבתא את כוח השיתוף, האכפתיות, ההומניות והחברות ואת העוצמה של להיות ביחד אחד עבור השני . המשפט הזה שזור כמו חוט שני לאורך חייה המופלאים של סבתא רבתא שלי , תמיד היו סביבה חברות ועד היום היא מוקפת בחברים ואנשים שאוהבים אותה וכמובן המשפחה היפה שטיפחה.

העבודה משחררת
"העבודה משחררת" (בגרמנית: Arbeit macht frei; נהגה: "אַרְבַּיְיט מַאכְט פְרַיְי") היא אִמרה גרמנית. אִמרה זו התנוססה בשערי מחנות הריכוז הנאציים, כחלק ממערך התעמולה הנאצית, הטעייה ואחיזת העיניים שהופנתה כלפי קורבנות גרמניה הנאצית.

ציטוטים

”כולנו רקמה אנושית אחת חיה“

הקשר הרב דורי