מאגר סיפורי מורשת

בלה דוידוביץ' קופרשמידט

אמי נולדה בפולין בשנת 1920 למשפחת דוידווי'ץ, לאבא משה ולאמא מלכה. ולאחים, מרדכי, מאיר וברוך, ולאחות רוחמה. אמי הייתה הצעירה בילדים. משפחה ענפה עם הרבה דודים ודודות. המשפחה גרה בעיירה חמלניק, שעיר המחוז שלה הייתה קלץ. סבי משה היה סנדלר וסבתי תופרת.

בגיל 3 חודשים הייתה מגפה קשה של אבעבועות שחורות ונהגו לקשור את הידיים של הילדים כדי שלא יגרדו את הפנים. הרופא אמר שאמי נפטרה ולכן שחררו לה את הידיים וגילו שהיא מניעה את הידיים. קרה כאן נס , אמי ניצלה ממוות בטוח. המשפחה הייתה ענייה והם התפרנסו ממכירת נעליים ומגפיים שסבי והבנים שלו הכינו בבית ומכרו בשוק.

האחים של אמי למדו בחדר. אמי למדה בבית ספר כללי, לא יהודי  היא אהבה מאוד חשבון והייתה יכולה לפתור תרגילי כפל במהירות כמו 43 כפול 35. כשהייתי ילדה תרגמתי מעברית לאידיש את השאלות בחשבון ותמיד קיבלתי עזרה מאמי. אמי ואחותה רוחמה היו חייבות לעשות מטלות ניקיון ושליחויות. אחותה הצטיינה בתפירה ואמי הייתה צריכה לעזור ולא אהבה לתפור.

אמי סיפרה שמשפחתה הייתה דתייה וכל שאלה של כשרות או לא היו שולחים אותה לשאול את הרב. פעם הלכה בשליחות של אמה והרב שאל אותה מה יש לאכול בבית מלבד התרנגולת. כשהרב הבין שאין בשר אחר הסביר לה להסיר את החלק הפגום והכשיר את התרנגולת. סיפור נוסף, הקשור בתרנגולת שייך לראש השנה כדי שיהיה מה לאכול בחג גידלו בתוך הבית תרנגולת. כמובן שהילדים נקשרו לתרנגולת וכשצריך היה לשחוט אותה על מנת שהיה אוכל כי לא היה אוכל אחר, הייתה טרגדיה גדולה.

בסך הכל החיים התנהלו כמו בעיירה טיפוסית בפולין בימים ההם. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והעולם התהפך. הגרמנים כבשו את פולין וחילקו אותה לשניים, חלק כבשו הגרמנים ואת החלק השני סיפחו לרוסיה. כשנכנסו הגרמנים לעיירה ביקשו בשלב א' מתנדבים מכל משפחה לעבודה וכך אמי הגיעה בשנת 1939 למחנה כפייה שהיה הסוואה למחנה עבודה בהתנדבות. התכנית של הגרמנים הייתה כל כך שטנית שאנשים לא הבינו שהמטרה הייתה השמדת העם היהודי.

עד סיום המלחמה הייתה אמי ממחנות ריכוז כשהחוויות קשות מאוד, רעב תמידי, עונשים קשים, מלקות, סלקציות, צלחת מרק אחת בכל יום עם פרוסת לחם הייתה אמורה להספיק ליום עבודה קשה בייצור חומרי נפץ, כדורים לנשק. אמי גילתה שאחיה הצעיר נמצא במחנה הגברים ליד והייתה מעבירה לו את פרוסת הלחם על מנת שיישאר בחיים. אמי האמינה שלאחיה שהוא גבוה, חזק וגדול יותר יש סיכוי יותר טוב לשרוד. הלחם כמו שציינתי היה הבדל בין חיים למוות. יום אחד נעלמה פרוסת הלחם של אחת מהאסירות שהיו עם אמי והאשימו את אמי על כך שגנבה את הפרוסה. לגנוב פרוסת לחם היה הדבר הכי שפל שאפשר היה לעשות. אמי לקחה קשה מאוד את ההאשמה. בלילה כשישנו חלמה אמי שאמא שלה באה לבקר והראתה לה שהפרוסה נפלה בין הסדקים. למחרת בבוקר אמרה אמי לכולם איפה הפרוסה. החלומות על אמא שלה עזרו לה מאוד.

אמי הייתה אישה מדהימה אחד הערכים הכי חשובים בעיניה היה משפחה ולעזור לאחרים. קל מאוד לעזור לאחרים כשנוח לך בחיים, אבל קשה מאוד בתוך הגיהינום של מחנה ריכוז לעזור לאחרים. אמי גנבה מערמה של מגפיים שהורידו ליהודים זוג מגפיים והעבירה אותם מעבר לגדר לאחיה. במצעד המוות סחבה אמי על הגב חברה והצילה אותה. בסיום המלחמה גילתה אמי שלא נשאר אף אחד ממשפחתה כולל אחיה שאותו ניסתה כל הזמן להציל. הגיעה למחנה של אונרא ומצאה את אבי שהיה מאותה עיירה.

נישואי הורי

הוריי התחתנו בעיר פרנקפורט בגרמניה שם נולדתי. כשהייתי בגיל שנתיים בשנת 1948, עלינו לארץ במטוס קונסטליישן. שלחו אותנו למעברת אגרובנק שנמצאת ליד חדרה. המצב בארץ היה קשה גרנו באוהלי בד. על הרצפה זחלו עקרבים. אבי נעקץ על ידי עקרב צהוב ולקחו אותו לבית חולים. האוכל היה במשורה ולפי קופונים כל דבר היה עם קופון. מי שהיה לו ילד קיבל קופון לשוקולד,לשמן דגים, אבקת ביצים ואבקת חלב. התנאים היו מאוד קשים. בחורף גשם נכנס והרטיב הכול. חליתי מאוד בדלקת ריאות. ואמי החליטה למכור את הטבעות של הנישואים ולהשכיר חדר בשבילינו בבית בשכונת הזיתים בחדרה. גרנו בשכונת הזיתים בחדרה עד גיל חמש (הגיל שלי).

אבא שלי היה ספר ואמי עבדה בעבודות ניקיון, במאפייה ובמסעדה. גרנו כשלוש שנים בשכונת הזיתים. היה די מפחיד בתקופה הזו. הפדאיון הגיעו עד השכונה ורצחו את השומר של מפעל השימורים של פרנק. אבל חוץ מזה המקום היה מלא ילדים חורף אחד בשנת 51- או-1952 היה בחורף שלג ,שיחקנו בכדורי שלג, עשינו מזחלת מקופסה בגלל שהייתי הכי קטנה הכניסו אותי לקופסה וגררו על השלג בכל השכונה. אני זוכרת מכת ארבה שלא ראו את אור השמש מרוב ארבה בשמים ועל האדמה. חלק מהאנשים אספו בפחים ארבה ואכלו. לי יש סיוט עד היום מהארבה. אמי שמעה שבונים שכונה חדשה לחיילים משוחררים ממלחמת העצמאות בבית אליעזר וניסתה לברר איך קונים בית. אבי אמר שהסוף יהיה שנלך כולנו לכלא כי אין במה לשלם. זה היה תמיד משפט המפתח של אבי לגבי אמי. לאמי היה אומץ ולא פחדה וניסתה להשיג בשבילינו כל מה שרק אפשר. ולדעתי רוב החלומות היו לגבינו הילדים ואמי השיגה אותם. עברנו לבית אליעזר לאחר תלאות רבות ,בית דו משפחתי, ששני חדרים רצפה עם בלטות אפורות ומקלחת ושירותים בתוך הבית. וזה היה חידוש מיוחד ומרענן. והעיקר ליד הבית דונם אדמה. בדונם אדמה הזה מיד שתלו עצים, גויאבה ורודה, רימון, לימון, תפוזים גפנים ועוד. בין העצים הוריי שתלו תפוחי אדמה. אמי הייתה אלופה מהקליפות של תפוחי האדמה לזרוע ולקבל תפוחי אדמה בכמויות. וזה היה המאכל הכי חשוב אצלנו. אבי שגדל ליד העיירה בחווה של חיות כמו סוסים, ברווזים, תרנגולות ועוד. סבא היה רצען ומפרזל סוסים. ולכן גדלו מחוץ לעיר. ואבי היה רגיל לגדל חיות. תמיד היו לו חיות בית למשל, כלבים, סוסים ועוד. ולכן ברגע שהייתה אדמה בבית אליעזר מיד אבי קנה כמה אפרוחים ואמר מעכשיו יהיה מה לאכול.

אחותי רוחמה נולדה כשהייתי בת שמונה בבית אליעזר ונקראה על שם אחותה של סבתא רבתא בלה שנספתה בשואה. בהתחלה בבית אליעזר כמובן שלא היה חשמל (עברו שנים עד שחיברו את החשמל לשכונה) ולכן השתמשנו בעששיות נפט לתאורה, תנורי נפט לחימום וקרח בבלוקים לשמירה על טריות האוכל.

בבית קבע בשיכון ותיקים בחדרה

הורי עבדו בחדרה ולכן החליטו שיהיה קל יותר לגור בחדרה, כך לא נזדקק לתחבורה הציבורית שהגיעה לעיתים רחוקות וקשה היה לסמוך עליה. כך עברנו לבית בשיכון ותיקים ברחוב תרנ"א בחדרה. גם בחדרה הבית היה עם שטח אדמה. מסביבו שתלנו עצי פרי, גפנים, מרור לפסח. בנוסף, גידלנו ברווזים בלולים ותרנגולות חופשיות עד שהגיעו התנים וטרפו את התרנגולות והברווזים. אחר כך סבתא בלה החליטה ואמרה "אין יותר גידול בעלי חיים לטובת התנים".

אחי הקטן אברהם נולד בחדרה. הוא נושא שני שמות: אברהם ומרדכי. אברהם על שם סבא רבא של אבא שלי ומרדכי על שם האח הבכור של סבתא רבתא בלה.

סבתא בלה סבא משה ובתם מלכה

מות אבי

אבי נפטר בגיל צעיר. כשנפטר אחי היה בן תשע אחותי בת שלוש עשרה ואני בת עשרים ואחד. עד יום מותה אמי-סבתא רבתא בלה התאבלה על מותו. הוא היה אהוב ליבה. הסיוט הגדול ביותר של סבתא רבתא בלה היה שלא יהיה במה להאכיל את הילדים ולכן היא תמיד ניסתה לדאוג שלא יהיה חסר דבר. החיים של סבתא רבתא בלה היו קשים מאוד, החל מאיבוד כל המשפחה בשואה בגיל צעיר וכלה בעליה ציונית לארץ ישראל מיד עם הקמתה. היא התאלמנה בגיל צעיר (44)  ונשארה עם שלושה ילדים אבל הערכים החשובים ביותר מבחינתה אף פעם לא השתנו. הדברים החשובים ביותר היו משפחה, השכלה גבוהה לילדים, ציונות ועזרה לזולת.

לאחר מות אבי בﬠלה של סבתא בלה התמקדה אמי בילדים. אחד הדברים שהטרידו אותה היה שנתחתן ונהיה משפחה גדולה. שנהיה משפחה מלוכדת. אני הבת הבכורה התחתנתי ﬠם שלמה בירנבוים סבא של סהר וזיו שהיה אדם נדיר. אמי סבתא בלה אהבה אותו אהבת נפש כאילו היה בנה. נולדו לנו שלושה ילדים: משה, קרן וﬠנבר. משה בני הבכור גר בגדרה ולו ארבﬠה ילדים. תום, אור, וזיו וסהר התאומים. ﬠבודה זו ﬠל אמא שלי סבתא רבתא בלה הציﬠו סהר וזיו התאומים. אחותי רוחמה התחתנה ﬠם פנחס ולה ארבﬠה ילדים. אחי אברהם התחתן ﬠם אתי ולהם ארבﬠה ילדים. חלומה של אימי התגשם. עוד בחייה הייתה גאה כשראתה את ילדיה כולם נשואים והספיקה לראות 8 נכדים. כיום יש לבלה 11 נכדים ו 15 נינים ועוד היד נטויה. לו אחיה היו שורדים מי יודע מה היה גודלו של השבט.

עבודה בקופת חולים

סבתא רבתא בלה עבדה בסניף קופת חולים הכללית בחדרה במשך 37 שנים. היא עבדה 5 שנים מתוכן כשהייתה כבר בפנסיה. בתחילה עבדה  בניקיון. שטיפת רצפות ושירותים ציבוריים. היא הרגישה  שחייבים לעבוד ולא ציפתה לקבל נדבות עזרה או מתנות מאיש. היא שמרה על העבודה מכל משמר. כשקיבלה קביעות התנהגה כאילו זכתה במשהו יקר ערך, כך גם כשהתקדמה לעבודה בשטיפת בקבוקים בבית המרקחת. אחרי שנים התקדמה שוב מעבודה כעובדת משק לעבודה כתופרת בתיקון חלוקי עובדים ושמחה מאוד. בלה הייתה גאה בעבודתה ושמחה מאוד בחלקה. כשהיו מגיעים הילדים או הנכדים לבקרה או ללוותה הביתה בסוף יום העבודה הייתה מתגאה בהם באזני חברותיה לעבודה.

תחביבים

את שעות הפנאי שלה בעיקר אחרי שהילדים יצאו מהבית ידעה למלא היטב.  בלה קראה ספרים בפולנית בקצב מהיר. את הספרים הייתה משאילה מספרייה ברחוב אלנבי בתל אביב. בדרך לבקר אותנו בחולון הייתה עוצרת בספריה להחליף ספרים ובחנות של מכשירי השמיעה לרכוש סוללות.  בנוסף קראה עיתונים בפולנית ועיתון באידיש "לאצטע נייעס" שיצאו בזמנו וכך שמרה תמיד על עדכון. כדי ללמוד עברית הייתה בכל ביקור אצלנו קוראת ספרי ילדים. היא אהבה לצפות בטלוויזיה בערוץ 1, לבנון וירדן- הערוצים היחידים שהיו אז. היא צפתה בכל התכניות כולל WWF, אופרות סבון, חדשות ועוד והייתה מעודכנת למרות שהעברית שלה לא הייתה טובה ואנגלית לא ידעה. בלה העבירה זמן רב בסריגה מול הטלוויזיה. המסרגות היו תמיד בתיק שלה והייתה מוציאה אותם בכל מקום. היא סרגה סוודרים לכל המשפחה. היא ניסתה לספק לכל אחד סוודר לפי טעמו ורצונו. היה הייתה קוראת את עיתון הסריגה "בורדה" ונעזרת בתמיכה הטכנית של חנות בחדרה "פינת הצמר". כך התמודדה היטב עם האפנות המשתנות וסרגה גזרות חדשות עם דוגמאות חדשות מורכבות ובקצב של מכונת סריגה.

תכנית חיסכון

בלה הייתה נדיבה והעניקה מתנות נדיבות לנכדים בימי הולדת ובכל הזדמנות. היא לא הייתה אמידה.פעמים רבות היינו מנסים לדחות את המתנות לא תמיד בהצלחה. "אנחנו באים בשבילך ולא בשביל המתנות" היינו אומרים. היא הייתה מפקידה לכל נכד חיסכון חודשי תחילה בתכניות של "דן חסכן" של בנק הפועלים. היא עשתה הכל בסניף בחדרה וניהלה זאת בעצמה  לכל חוסך נפתחו במהלך השנים תכניות חדשות לפי מה שהיה כדאי באותו רגע. מפני שהעיברית שלה במיוחד בכתיבה לא הייתה רהוטה הכתובת שמסרה לבנק לכל חוסך הייתה משובשת בשיבוש שונה לכל אחת מתכניותיו.  הדוחות הגיעו לנמען רק מדי פעם אם הדוור הגדיל ראש מאוד. לאחר פטירתה אף אחד לא ידע אם ואיזה חיסכון עומד לרשותו. לאורך שנים ארוכות מדי פעם היה מגיע מכתב מהבנק עם תכנית חיסכון חדשה. היא תמיד איחלה לעצמה "שאזכה להגיע לחתונה שלך" ואנחנו היינו צוחקים ואומרים לה שזה ברור ושתפסיק לדבר שטויות כי היא הייתה צעירה. ביום חתונת משה אביהם של זיו וסהר הנכד הראשון חסרונה של בלה היה מורגש ומדובר. בבוקר הגיע מכתב לגבי תכנית חיסכון עם סכום כסף שלא היה ידוע על קיומו. ההגעה של סכום הכסף הזה נתנה תחושה כאילו זו מתנה לחתונה. גם בתי קרן קיבלה סכום כסך אחרי שנים רבות ועוד בני משפחה נוספים.

חגים ובישולים

המשפחה שהייתה מאוד קטנה בתחילה חגגה את החגים ביחד תמיד. סבתא מלכה אמו של בעלי שלמה, אחיו ומשפחתו היו תמיד מוזמנים. החגים נחגגו פעמים רבות בביתה של בלה. ליל הסדר למשל. היינו מגיעים בקביעות אחת לשבועיים לפחות לביקור לסופשבוע וחגים רבים היינו לנים בביתה. ימי ההולדת של הנכדים היו נחגגים תמיד בביתה. אני נזכרת בתבשילים: גלו –רגל קרושה, קלופס – קציצה מיוחדת עם ביצה קשה במרכז. בובלה –  "פנקייק" כשר לפסח עבה וגדול שהיינו מפזרים עליו סוכר ויין. מצה –ברה- שברי מצה עם חלב וביצה כשאין כח להכין בובלה. עוגיות – קופסת עוגיות ענקית מפח בארון תחתון משמאל לכיור תמיד גדושה בסוגים רבים מאוד של עוגיות שחלקם אוכלים כך וחלקם לטבילה בקפה כולם מעשי ידיה. לשום דבר לא היה מתכון מתועד ואם ביקשתי ממנה מתכון הייתה אומרת "תשימי בערך כך". כשלנו בביתה הייתה מתעוררת עם הציפורים ב 5:00 כדי לבשל. מכיוון שכולם היו עדיין ישנים ולא היה עם מי לדבר לא הייתה מפעילה את מכשיר השמיעה ולא הייתה מודעת לשאון של סירי האלומיניום הפשוטים שהיו אז בשימוש שהעיר אותנו לפרקים. בהתראה קצרה מאוד הייתה מעמידה על השולחן שניצלים, פירה, כרוב ממולא, מרק ועוד טעימים ומלאי אהבה.

מות אימי

כשהייתה בת  67 חשה בכאבים. לאחר חודשים ארוכים אובחנה כחולה בסרטן ממאיר. המכה הייתה קשה לכולנו. היה קשה להאמין שדבר כזה יכול לקרות למי שהינה עמוד התווך האהוב של המשפחה. כשהבינה את המצב בלה ביקשה להישאר לגור בביתה ולא להתאשפז בבית חולים. ילדיה אני, רוחמה שהייתה בהריון עם רעות ואברהם טיפלנו בה במסירות וללא כל עזרה מבחוץ.  בתאריך -29.11.87  נפטרה בביתה בחיק ילדיה. במשך חייה היא אהבה וחוותה אהבה והערצה לאין קץ מילדיה, גיסיה,כלתה ונכדיה. קברה של סבתא רבתא בלה נמצא בבית העלמין הישן בחדרה  עם הכתובת לזכר משפחתה שנספתה בשואה.

הזוית האישית

אני ונכדי נהנינו לחקור ביחד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. היה מעניין מרגש עצוב שמח מחזק וקשה גם יחד. חיכינו ביחד כל השבוע ליום שני למפגש. אני מקווה שבעבודה זו עבר מעט מדמותה של אימי אל הנכדים שלא זכו להכירה וייתן להם תחושת גאווה בשורשים. השתמשנו גם בזכרונות של בני משה. שוב נהנינו להיזכר ולהזכיר לכולנו את המסרים של בלה שהמשפחה מעל לכל, אהבת הזולת, עזרה לכל, נדיבות, שמחת חיים, תושייה. דמותה מלווה אותנו ונותנת כח לבני המשפחה. גם כיום 30 שנה אחרי פטירתה דמותה עדיין נוכחת בחיי המשפחה כולה.