מאגר סיפורי מורשת

תחילת הסיפור

סבתא רבתא שלי אירנה, נולדה בשנת 1929 בעיר וורשה בירת פולין. שם היא התגוררה עם הוריה רוזליה ויוסף ואחותה הגדולה מריה (מרים). המשפחה הייתה גדולה, רוזליה הייתה אחת משישה אחים ויוסף אחד מעשרה. הם גרו בשכונה יהודית בעיר והיא הלכה ללמוד בבית ספר יהודי ואירנה מספרת לי שהיא מאוד אהבה ללכת ללמוד. הבית ספר היה חדש ויחסית יותר טוב מביתי ספר אחרים בשכונה והרגישה מאוד ברת מזל ללמוד שם. רוזליה הייתה מיילדת במקצועה (מה שלא היה מקובל באותם ימים) ויוסף היה בעל עסק בתחום ייצור נעליים. לפי סבתא רבתא, רוזליה הייתה אישה מאוד חכמה וחזקה ויוסף היה איש טוב לב ומשכיל במיוחד. זאת גם הייתה אחת הסיבות שהעסק שלו לא היה ממש רווחי, כי הוא הרבה פעמים ויתר ללקוחותיו על תשלום.

תחילת המלחמה

עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 הגרמנים באו לכבוש את העיר והתחילו הפצצות מעל העיר. באחד הימים הראשונים של המלחמה, פצצה אחת נפלה על בניין המגורים שלהם (משפחת מגיארס) וגרמה למדרגות לקרוס. אחותה הגדולה של סבתא רבתא שלי, מריה, הייתה באותם רגעים בתוך חדר המדריגות, נפצעה קשה מאוד ומתה מפצעיה בבית חולים. אמא שלה החליטה שמסוכן מידי להישאר בוורשה ותוך תקופה קצרה, היא שלחה את אירנה ואת יוסף אביה לבלרוס, מרית במועצות. אמא של אירנה נשארה מאחור כדי לטפל באימא (סבתא של אירנה) שלה שהייתה גוססת. לפי דבריה של סבתא רבתא אירנה, היא ראתה דברים קשים באותם ימים הראשונים של המלחמה שחיילים גרמניים עשו נגד יהודים בשכונה והפכה להיות מאוד חולה.

הדרך המסוכנת

בספטמבר 1939 אירנה ויוסף עזבו את וורשה והתחילו את דרכם לבלרוס. זאת הייתה דרך קשה וגם מסוכנת. בכל מקום היו חיילים נאצים והיו צריך לדאוג שאף אחד לא שם לב אליהם או היה מנסה לעצור אותם. חלק מן הדרך הם עשו ברגל וחלק ברכבות. הגבול בין פולין ובלרוס היה מחולק לשלוש – קודם את היציאה מפולין לתוך חבל ארץ ואז רק את הגבול ויציאה לברית המועצות. בין שני הגבולות היו כפרים ואנשים שגרו שם. המעבר גבול שאליו הגיעו אירנה ויוסף היה סמוך לתחנת רכבת. בתוך הרכבת, יחד איתם היו הרבה תושבים מהכפר מתוך החבל ארץ שירדו איתם בתחנה וכך גם השומרים הנאצים לא שמו לב אליהם. כעקרון היו שני מעברי גבול, אחד לתושבים ואחד לתיירים. כשהם ירדו מן הרכבת, השומר שהיה נמצא בתחנה הבחין שהם לא תושבים אלא יהודים ואמר ליוסף שכדאי להם לעבור את הגבול עם כל התשובים כי שם היה פחות ביטחון. הוא ידע שאם הם עוברים במעבר השני, יהיה סיכוי גדול שהם היו עוצרים אותם ולא נותנים להם לעבור. אז יוסף עשה כמו שהאיש אמר לו והם הצליחו לעבור את החלק הראשון.

זה היה כבר ערב ויוסף התחיל לחפש מקום שבו הם יכלו לאכול משהו ולישון בלילה. הרבה לא היו מוכנים לקבל ולעזור להם מכיוון שהתושבים הבחינו בכך שהם יהודים ופחדו להסתירם בביתם. אבל בסוף מצאו מקום להישאר בלילה. ביום למחרת הגיעו השניים לגבול ברית המועצות. לפי אירנה מה שהציל אותם ונתן להם לעבור את הגבול היה הכישרון של אבא שלה בשפות. חוץ מפולנית, הוא דיבר גם רוסית וגרמנית בצורה מושלמת. וכך הצליח לשכנע את החיילים בגבול שהוא ממקור רוסי ושהוא וביתו הולכים לבקר את משפחתם בקצה השני של הגבול. וכך הם עברו את הגבול.

חיים חדשים בבלרוס

הם הגיעו לעיירה בשם טרושצ'יאנקה. עיירה קטנה, עניה ושם קיבלו חדר קטן לגור בו. בנס, חודשיים לאחר מכן, בנובמבר 1939, אחרי מות סבתה, רוזליה הצליחה לעשות את כל הדרך מפולין והצטרפה אליהם. והם שהו שם במשך המלחמה. סבתא רבתא אירנה מספרת שהחיים שם לא היו פשוטים, לא אהבו אותם במיוחד ולא מה שעבר על יהודים שנשארו בפולין. בנוסף, המקצוע של רוזליה כמיילדת היה מבוקש וגרם לכך שלמשפחה הייתה פרנסה ומקום לגור ,ואפילו עז שנתן להם חלב.

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה הם התחילו לחפש בני משפחה ששרדו את המלחמה. לצערם, את רוב המשפחה לא שרדה אבל יוסף קיבל סימן חיים מאחיין שלו ויקטור שהיה בזמן המלחמה בסיביר, שם נלחם עבור הצבא הרוסית ואחר כך הצבא הפולני.  הוא עזב את ההורים שלו בתחילת המלחמה בפולין ונסע עם האח שלו לברית המועצות ,גם. שניהם התגייסו, אך אחיו נפל בקרב והוא נפצע קשה וקיבל אות מלחמה. הוא מצא את עצמו לבד לאחר המלחמה כאשר גילה שהוריו לא שרדו את המלחמה. לא ברור מה היה גורלם, אבל כנראה מתו בגטו בוורשה או במחנה ריכוז טרבלינקה. גם הוא חיפש דרך הצלב האדום משפחה וכך מצא את הדוד יוסף ומשפחתו שלא ראה מאז שהיה ילד קטן. יוסף כתב לויקטור והזמין אותו לבוא לחיות איתם, עכשיו בעיירה אחרת בשם מולודזנו וגם בבלרוס. ויקטור הגיע אליהם, חייל יפה בגיל העשרים המוקדמות והתאהב בבת דודה שלו אירנה שהייתה אז בת שבע עשרה, והיא בו. לאחר שסיימה את לימודיה בעיתונאות וספרות רוסית, הם התחתנו ונלדו להם שתי בנות, טטיאנה (סבתא שלי) ואולגה (דודה של אמא שלי).

חזרה הביתה

הם חיו במולודזנו עד שנת 1960 כאשר קיבלו אישור לחזור לפולין. סבא רבא יוסף כבר לא היה בחיים. הם חזרו לעיר בשם ז'בז'ה קרוב לקרקוב. סבתא רבתא אירנה עבדה כעיתונאית בעיתון של המחוז וסבא רבה ויקטור ככלכלן. בסוף שנות השישים התחילה שוב אנטישמיות בפולין והשלטון התחיל להקשות על היהודים, הרבה איבדו את עבודתם. אותו איש שאז קיבל אותם חזרה מברית המועצות, עכשיו כבר לא רצה אותם שם. חבר טוב של סבא רבה שהיה מקורב לשלטון וקיבל הרבה מידע שלא היה לאחרים, סיפר לו פעם שהוא ידע שלא יקבלו את סבתא שלי טטיאנה ללימודי הרפואה כפי שהיא רצתה למרות שהיא הייתה תלמידה מצטיינת, בגלל העובדה שהיא יהודיה. סבא רבא ויקטור החליט שהוא רוצה לעזוב את פולין עם משפחתו. האופציות היו לעלות לישראל או לנסוע לסקנדינביה שבתקופה זאת פתחה את גבולותיה לפליטים יהודים. הוא התלבט אבל בסופו של דבר החליט לנסוע לדנמרק לחיים קלים יותר.

חיים חדשים… שוב

בשנת 1971 הם העמיסו את הרכב עם קצת דברים, את כל המשפחה, סבתא רבתא רבתא רוזליה, סבתא רבתא אירנה וסבא רבא ויקטור, סבתא טטיאנה ודודה אולגה ובסתר לקחו איתם גם את כלביהם שהבנות לא הסכימו להשאיר מאחור. עם אישור מיוחד וללא אזרחות (הפולנים לקחו להם בעת העזיבה) הגיעו לווינה שבאוסטריה למרכז קליטה לפליטים. שם חיכו לויזות ואישורים ולאחר חודש המשיכו לדנמרק. בדנמרק התחיל עוד פרק חדש בחייהם. לאחר שלמדו את השפה סבא רבא ויקטור קיבל עבודה במרכז לוגיסטי של רשת סופר גדול וסבתא רבתא אירנה קיבלה עבודה בספרייה של הבית ספר לעיתנאות. סבתא שלי התקבלה ללימודי רפואה כמו שהיא רצתה ודודה אולגה למדה קודם לבית ספר תיכון ואחר כך התקבלה ללימודי פסנתר בקונסרבטוריון של קופנהגן.ולאחר כמה שנים, טטיאנה (סבתא שלי) התחתנה עם אדוורד והם הולידו את ורוניקה (אמא שלי) ואת נטלי (דודה שלי).

סיכום שלי

סבא רבא ויקטור לצערנו נפתר עוד לפני שנולדתי ולא הספקתי להכיר אותו אבל אימא מספרת לי שהוא היה בן אדם מאוד מיוחד ומוזיקלי, חזק ויצירתי שתמיד דאג למשפחתו. סבתא רבתא אירנה חיה עד היום הזה בדנמרק ואני מאוד נהנת לבוא לבקר אותה כל פעם שאנחנו נוסעים לשם. היא עד היום אישה מצחיקה, אנרגטית שאוהבת לרקוד איתי, לספר לי סיפורים ולבשל לי.

בשנת- 2000 ורוניקה (אמא שלי) פגשה את אבא שלי (גיל) בישראל ועלתה ארצה כדי לחיות איתו כאן. למרות הקשר החזק בין אמא שלי וסבתא שלה אירנה, היא סיפרה לה שבשבילה העלייה שלה הייתה סוג של סגירת מעגל עבור המשפחה. סבא רבא ויקטור עד יום מותו לא ידע עם עשה החלטה נכונה בזה שלא עלו אז לישראל אבל עכשיו שאמא שלי עשתה זאת, הסיפור המשפחתי חזר למסלולו המתוכנן מראש.

הזוית האישית

מאוד נהניתי לעבוד על העבודה וללמוד על הדורות הותיקים יותר של המשפחה