מאגר סיפורי מורשת

אבי היה איש חרוץ. אחרי עבודה במפעל המשיך לעבוד בבית הוא תפר מעילי פרווה מעור כבש.  כל בוקר הניח תפילין הלך לבית הכנסת ולאחר מכן הלך לעבודה, אני הייתי מביאה לו ארוחת צהריים חמה. בערבים היינו יושבים מסביב לשולחן אבי תופר, אמי סורגת ושלוש בנות מקשיבות לסיפורי אבי או אמי.אבי היה איש חשוב בקהילה הוא עזר לחתן יתומים שלצערנו היו לא מעט אחרי מלחמת עולם השניה. זיכרונות שלי כבר מחיינו בעיר צרנוביץ. לעיר היו מגיעים אומנים כמו: נחמה ליפישצייתה  ששרה ביידיש. כמו כן הורי הלכו לתאטרון להצגות כמו אוריאל אקוסטה.

בוריס נולד ב- 1923, לייזר נולד ב- 1925, אניה נולדה ב- 1928, ליוניה נולד ב-1929 , מניה {מרים} נולדה ב-1935, פרידה נולדה ב- 1938 ואני נולדתי חודשיים אחרי גמר מלחמת העולם השניה. משפחתי הייתה מחורף 1941 עד אביב 1944 בגטו בלקי במחוז ויניצה לשם הגיעו אחרי שלושה חודשי הליכה ברגל.מי שלא יכול היה ללכת ונשאר מאחור נורה.אחיי סחבו את אחיותי הקטנות על הכתפיים. הגברים בגטו עבדו ועם מעט האוכל שקיבלו התחלקו עם משפחתם. הרבה אנשים חלו ונפטרו. משפחתי ניצלה. באביב 1944 הצבא הרוסי שחרר את האנשים מהגטו וגברים שהיו בריאים הצטרפו לצבא הרוסי ואחי בוריס הגיע כך עד ברלין, נפצע, קיבל אות גבורה ובשנת 1946 בוריס חזר למשפחתי ולאחר מכן נסע לעבוד בעיר צרנוביץ.

לאחר שאחי לייזר שוחרר מהגטו הוא נשלח לעבוד במכרות פחם. בשנת 1946 הוא הגיע לחופשה. באותו זמן גם אחי בוריס הגיע הביתה. לייזר התחתן, לקח את התעודות של בוריס ועבר את הגבול לרומניה. בשנת 1950 עלה לישראל עם משפחתו. פגשתי את אחי עם עלייתי ארצה בשנת 1972.

בשנת 1950 אני ומשפחתי עברנו לגור בעיר צרנוביץ. אבי עבד במפעל. שתי אחיותיי פרידה ומניה הלכו לבית הספר, אחותי הגדולה אניה הייתה נשוא עם שני ילדים וגרה עם משפחתה. אחי לוניה למד נהיגה ונהג במשאית. מדי פעם הוא היה נוסע למרחקים. אחיותיי ואני חכינו לחזרתו, מכיוון שהביא אמו תמיד מתנות שוות. עד היום אני שומרת על כפפות בצבע אדום לבן וצעיף גדול של אמי. לאחר חתונתו עבר לעבוד במונית, אבל תמיד נשארנו ביחסים קרובים ודאג להורי.

גם אחי הגדול שהיה מנהל סופר-מרקט עזר להשיג מוצרים {תמיד שילמנו עבורם} הרבה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה כלכלת ברית המועצות הייתה בקשיים. דירתנו בעיר צרנוביץ הייתה מספיק גדולה. בערבי יום שישי אבי היה חוזר מבית הכנסת ותמיד הביא איתו איש זקן עררי לארוחה כמו כן הגיעו אחיי עם משפחתם.

במשך הזמן השלטון סגר את בית הכנסת והפך אותו למחסנים. לכל יהודי העיר נשאר רק את בית הכנסת הקטן.

בראש השנה ובפסח יהודי העיר היו מגיעים לבית הכנסת הקטן והרחובות היו מפוצצים באנשים וילדים שלא יכלו להיכנס עקב הצפיפות. כולם שמעו את החזן ואת השופר.אני זוכרת במיוחד את חג פסח. שבוע לפי החג הבית היה מצוחצח. אחי והורי עמלו ליד שולחנות והכינו מצות שנאפו בתנור הגדול. את חלק מהמצות קנינו. בערב חג כולם היו מגיעים לבושים בבגדי חג ויושבים על כריות גדולות, קוראים הגדה, שרים, והילדים מחפשים אפיקומן.

לאמי לא היו קרובי משפחה. לאבי היו שתי אחיות צרנה, וליקה ושלושה אחים: שלומו, מנדל וישראל. אמו נפטרה בלידתו ואביו התחתן כעבור חודש עם אישה צעירה בשם פסיה. למרות שכל האחים לא היו מאותה האם הם קבלו את אבי יור כאח בכור והתייעצו תמיד אתו ושמרו על קשר טוב..בשנת 1968 חגגו יובל שנים לחתונתם של הוריי.

בשנת 1952 למדתי בבית ספר לדוברי רוסית בכיתתי היו כ 40 תלמידים רובם רוסים קצת אוקראינים ומעט יהודים. באותו זמן החלו לקרוא לי פולה כדי שהתלמידים לא יצחקו משמי פסיה שנישמע להם מוזר. מגיל צעיר ידעתי שאסור לספר בחוץ על מה שנעשה בבית. איתי למדו שתי בנות נוסיה ורוזה מאז אנחנו שומרות על קשר, נפגשות פעם בחודש מדברות בטלפון. רוזה עם משפחתה עלתה ארצה ב1971 ושלחה לנו הזמנה לעליה,  כאלו אנחנו קרובות משפחה.

בסוף שנות 60 יהודי ארצות הברית ותנועת כהנא מישראל יצאו לרחובות נו יורק עם דרישה משלטון רוסי-"שלח את עמי" ההפגנות נמשכו כל יום ראשון. כל זה נודה לנו משדורי רדיו bbc וכל ישראל בשפה הרוסית. מאז התמלאנו תקווה כמו כל יהודי ברית המועצות שיש אפשרות בשינוי בפוליטיקה של מוסקבה. בשנת 1972 לאחר שלושה סירובים מצד השלטון קיבלנו היתר לעזוב את ברית המועצות ולעלות ארצה , כעבור שלושה שבועות מצאנו את עצמנו ברכבת לווינה. אני כבר הייתי נשואה לקרול עם בני אבי בן שש. לפני שמונה שנים סיימתי בית ספר לאחיות עם תעודה "מילדת מוסמכת".

ברכבת לוינה הסתובבו יהודים, נציגים של ג'וינט (ארגון יהודי אמריקאי) משכנעים משפחות לא לרדת בתחנת רכבת בוינה אלה להמשיך לאיטליה ושם ידאגו להם לויזות לארצות הברית והיו משפחות שעשו כך. בוינה עלינו על אוטובוס ונסענו למגורים זמניים, ערב ראשון של פסח חגגנו עם מאות יהודים ונציגים ישראלים.בשביעי לאפריל 1972 עלינו ארצה במטוס "אל-על". לפנות בוקר עברנו תשאול, קיבלנו תעודת עולה, 50 לירות ונהג מונית שהיה צריך להביא אותנו למגורים חדשים – העיר חדרה.הנופים בדרך היו יפים וירוקים, הממטרות הסתובבו והשפריצו מים שנראו צבעוניים על רקע זריחת השמש ואנחנו חשבנו שאנחנו מגיעים למדבר. הנהג לא מצא את הכתובת בחדרה וגם לא היו אנשים ברחובות, לפתע ראינו איש מבוגר שמשקה את גינתו, הנהג בירר את הכתובת וסיפר שאנחנו כבר שלוש שעות מסתובבים בעיר. האיש – אהרון שפיצר, קרא לאישתו – בטה ולמרות השעה המוקדמת, הזמין אותנו אליו, כיבד בשתייה חמה ועוגיות והתקשר לנציגת סוכנות שצריכה לפגוש אותנו.

במשך כל אותם שש שנים שגרנו בחדרה שמרנו על קשר טוב איתם. מכיוון שלא היינו אקדמאים לא יכולנו ללמוד באולפן בבוקר, ולכן במשך חודשיים, הגעתי למשפחת שפיצר ללמוד עברית בשעות הבוקר.יומיים לאחר שהגענו ארצה קרול (סבא) החל לעבוד במפעל הצמיגים "אליאנס" ולמד עברית בעזרת ספר ושמו "מורי". הורי הרגישו טוב, בית הכנסת היה קרוב לבית ובמכולת יש מכל טוב, כולנו חיינו בתקווה שבקרוב כל משפחתנו שוב תהיה ביחד. "טירתנו" הקטנה בחדרה קיבלה את כולם.

באחד הימים אחי לייזר הגיעה ממושב נווה ירק. לי זאת הייתה פגישה ראשונה איתו והורי שוב חיבקוהו אחרי 26 שנות פרידה.כעבור מספר חודשים עלה ארצה אחי ליונה עם אשתו סופה וילדיהם סביתה ואיגור.כעבור חצי שנה עלה אחי בוריס עם אשתו קלרה וידיהם רימה ואריק.אחותי פרידה עם בעלה אורי וביתם ריטה, שמזה שלושים וחמש שנה גרים בטורונטו, קנדה.אחותי מניה עם באלה ויקטור ובנם טוליק. רק אחותי הגדולה אניה לא זכתה לעלות ארצה.

"אליאנס חברה לצמיגים בע"מ (באנגלית: Alliance Tire Group) היא חברה שמתמחה בפיתוח, ייצור ושיווק של צמיגים למטרות שונות. צמיגים המיוצרים על ידי החברה משווקים ונמכרים לעשרות מדינות ברחבי העולם וחלק קטן מהם נמכר בישראל. החברה מעסיקה כ-1000 עובדים. ואף מחזיקה במפעל בישראל, בעיר חדרה. הרוב המכריע של הצמיגים המיוצרים על ידי החברה נמכרים תחת שם המותג אליאנס" ויקיפדיה .

תשע"ו 2016