מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של אמי – סבתא דוצי

שמי ניצה עמית, ברצוני לספר ולשתף אתכם במקצת מסיפור חייה של אמי, פרוינד דבורה (דוצי) לבית הירש. ניתנה לי הזכות לעשות זאת כעת במפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" לצדו של נכדי עידו שלא זכה להכיר את סבתא רבתא שלו.

מודה אני שכילדה, נערה ואישה צעירה לא הייתי קשובה דיי לרצון של אמי לשתף אותנו בנותיה במסע חייה " אמא כבר סיפרת לנו… אין לי זמן". כמה חבל. היום הפרויקט עם נכדי עידו מהווה מעין "תיקון" בהיותו סקרן ומיטיב להקשיב.

אמי הלכה לעולמה לפני כ-17 שנה וחשוב לי שעידו ואחרים יקלטו את האישה האמיצה האנרגטית וחדורת האהבה לארץ ישראל שהייתה אמי. דוצי לבית הירש נולדה בעיר "מרושוושארהיי" שבטרנסילבניה, שהייתה אז חלק מהונגריה רבתי. בת זקונים במשפחה בת שישה ילדים, התחנכה בבית יהודי חם ומסורתי ובאווירה ציונית. חלומה הגדול היה לעלות לארץ ישראל, חלום שהיא אף הגשימה.

בהיותה ב"תנועת הנוער הציונית" עלתה ארצה בשנת 1934 כאשר רק סבתה שותפה לביצוע המהלך הנועז הזה. הוריה חשבו שהיא יוצאת למחנה לעיר הגדולה כאשר למעשה המסע היה לארץ ישראל. כמה קשה היה זה ילדה אחת בת 16 מגיעה לבדה לארץ חדשה ומשאירה את כל משפחתה ועברה מעבר לים, לארץ קשה שהיא נחושה לבנות במו ידיה. בארץ הגשימה חלום ועבדה עבודת כפיים בנטיעת פרדסים, יבוש ביצות, גרה באוהלים עם חבריה לקבוצה, עבדו וחלמו.

תוך כדי נטיעת אקליפטוסים באזורים מוכי הביצות של השרון, חלתה דוצי בקדחת והגיעה לסכנת חיים, הרופא המליץ לה לעזוב את הארץ אם היא רוצה לחיות ואז נאלצה החלוצה הצעירה לחזור לטרנסילבניה בשנת 1937 לצורך החלמה. בתום שישה חודשים כשהוטב לה חזרה לארץ הישר לעיר נתניה שהפכה לביתה לשארית חייה.

בת עשרים ואחת היא מתגייסת ל"הגנה" והשנה היא 1938, לומדת איתות (מורס) כדי להדריך בלילות את האניות הבלתי לגאליות שניסו להגיע לחוף, עוזרת בהורדת עולים ובהחבאתם מפני האנגלים.

באחת מפעולות אלה היא פגשה שני חברים מחו"ל שהצליחו "לקפוץ" מעל אניית המעפילים בטרם נתפסה בידי האנגלים ומשחק הגורל הוא שאחד מהם הפך להיות אבי שאותו פגשה קודם לכן בחו"ל וכעט עזרה להסתירו מהבריטים.

בראשית שנת 1942 מתגייסת דוצי לצבע הבריטי ולעזור בכך להצלת יהודי אירופה. אמי ובעלה אריה היו לטענתה הזוג הנשוי הראשון מנתניה שהתנדב ללחום בנאצים.

היא התגייסה ליחידת ה "אי טי אס" (נהגות תובלה ואמבולנסים) והוצבה בתל אל כביר שבמצרים שם הצטרפה לקורס נהיגה שנקטע כאשר נפצעה בנפילה קשה וגבה נפגע. לנהוג מעולם לא למדה מאז. כשהחלימה מהפציעה חלתה בטיפוס קשה ושוב הגיעה למצב קריטי על סף מוות. היא הוחזרה ארצה לטיפול כאשר גם בעלה אריה הוזעק מאיטליה שם שרת באותו זמן, כדי להיפרד ממנה אך לא אשת חייל כדוצי תניח לטיפוס להביס אותה ובדרך נס הצליחה להחלים.

גם הצבא הבריטי לא ויתר על המתנדבת העקשנית והיא נשלחה ליחידת גיוס שחייליה הסתובבו בארץ ודרבנו את הגברים והנשים להתגייס לצבא הבריטים. היא הייתה אפילו בלהקה צבאית בעלת תכנית אמנותית מגוונת כאשר בהפסקות הם היו עושים תעמולה לגיוס לצבע הבריטי.

בפרוץ מלחמת השחרור נשארה לטפל בי התינוקת הקטנה כאשר אבי מיצג את המשפחה כלוחם. כול יום עצמאות חזר על עצמו הסיפור שעם ההכרזה לקום מדינת ישראל אמי יצאה איתי על הידיים והצטרפה למעגלי השמחה באומרה "ניצה'לה, יש לך מדינה" בכול יום עצמאות הייתי שומעת משפט זה מחדש.

המטרה הושגה! יש מדינה.

לאחר שחרורו של אבי מהצבא הוא עבד במגן דוד אדום במסירות, אהבה ומקצועיות ופרש רק לאחר כארבעים שנה. אמי הפעלתנית שעבדה כספרית הראשונה (לטענתה) בנתניה זכתה לפרוש מעבודתה והתפנתה לנכדיה בארץ ובחול כמובן בצרוף עם התנדבותה המסורה לטיפול בקשישי עירה. וכמעט שכחתי, היא אף כתבה כל חייה שירים לילדיה, לנכדיה, לנתניה ולארץ ישראל שכה אהבה.

הזוית האישית

סבתא ניצה: חוויה מקרבת ומאלפת. מדהים שמספר אנשים אקראיים יכולים להוות תמונת חתך של ההיסטוריה שלנו. הייתה לי הזדמנות לספר ולשתף אתכם במקצת מסיפור חייה של אמי, פרוינד דבורה (דוצי) לבית הירש. ניתנה לי הזכות לעשות זאת כעת במפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" לצדו של נכדי עידו שלא זכה להכיר את סבתא רבתא שלו.

עידו: אני לא למדתי עוד הרבה מאוד מהסיפור משום שאני ילד סקרן שאוהב לשמוע סיפורים, אבל אני למדתי עוד על סיפור חייה של סבתא רבה שלי ועל סיפור חייה.